משרד הרווחה משלם 700,000 ש"ח ליועצי תקשורת חיצוניים לטיוח פשעיו

משרד הרווחה משלם 700,000 ש"ח ליועצי תקשורת חיצוניים לטיוח פשעיו

טרם יבש הדיו על דוח מבקר המדינה הקובע, כי משרד הרווחה מפקיר ילדים ומשפחות לעוני ורעב, עובדים פקידים במשרד הרווחה בקדחתנות לגייס מהאוצר 700,000 ש"ח לעבודות יח"צנות המשרד.

מדובר בדרך התמודדות מבזה ומטייחת את מחדלי משרד הרווחה, שהרי כיצד יואילו כספי היח"צנות למיגור העוני?

עובדה שאינה מפתיעה – בעוד שאת כספי היח"צנות קיבל משרד הרווחה מהאוצר בבהילות ומיידיות, לעומת זאת, כספים שיועדו להקטנת הפערים החברתיים וצמצום העוני – מעכב משרד הרווחה מזה שנים בטענה "עיכובים ביורוקרטיים", בכדי לספק ג'ובים לעובדים סוציאליים, עמותות רווחה למיניהם, משפחות אומנה ואימוץ, מנהלי פנימיות והוצאת ילדים בכפיה מביתם.

אושרת קוטלר ואריק וייס מתוכנית "המגזין" בערוץ 10 - קיבלו נתח שמן מכספי יח"צנות של משרד הרווחה.

קישור לתוכנית המיוח"צנת ראה בסרטון  כ א ן.

החלטת ועדת המכרזים מיום20.1.14 התקשרות עם יועצי תקשורת חיצוניים

החלטת ועדת המכרזים מיום20.1.14 התקשרות עם יועצי תקשורת חיצוניים

התנהלות משרד הרווחה מדיפה ריח של שיקולים זרים ובזבוז כספי ציבור לקידום אינטרסים אישיים של פקידי רווחה באיגוד העובדים הסוציאליים, במקום לשרת את האזרחים ורווחתם.

משרד הרווחה שהינו בעל אמצעים כלכליים עושה שימוש בכספי תיבור על מנת להשתיק את הדיון הציבורי בנושאי הוצאת ילדים בכפיה מביתם, למנוע ביקורת אמיתית בנושא כאוב בעל חשיבות ציבורית ואזרחית במעלה הראשונה – הוצאת ילדים רבים כיום מעל 110,000 ילדים! בהתאם לנתונים שפורסמו ממש לאחרונה על ידי וועדת סילמן מידי הוריהם, רובם ללא סיבה לכלל הציבור, וזאת תוך פגיעה בחופש הביטוי ובשיח הדמוקרטי, שכן בהיעדר פרסום, הציבור אינו יכול לדעת כי מדובר בבעיית רוחב.

חשוב לתת את הדעת לכך שאפקט ההדרה מהשיח הדמוקרטי אינו פועל באופן אחיד ורוחבי. הראשונים להיפגע הם דווקא אלה שמתקשים במיוחד להשמיע את קולם – יחידים וקבוצות ממעמד סוציו-אקונומי נמוך שנמצאים הרחק מבמות התקשורת וממוקדי ההשפעה.

יח"צנות משרד הרווחה הן כלי הנתון בידי בעלי כוח פוליטי או כלכלי והן תורמות לקיבוע יחסי הכוח הבלתי שיוויוניים ממילא.

אפשר לסכם ולומר, אפוא, שתופעת משרד הרווחה, המשתיק אזרחים מלהביע מרי ושיח אמיתי, יוצרת פער מדאיג בין החשיבות העליונה שיש לחופש הביטוי ולזכות להשתתף בהליך הדמוקרטי ובין ההגנה שניתנת להם בפועל, בין הזכות התיאורטית ליכולת לממשה הלכה למעשה.

כאשר משרד הרווחה שוכר יח"צנים בכספי ציבור, שלא לשמם יועדו והופך את היח"צנות לתופעה רווחת – וזהו השלב שבו אנו נמצאים כיום במדינת ישראל – האפקט המצטבר הוא חמור שבעתיים.

הבמה הציבורית מופקרת בידי מי שממילא נהנים מאמצעי תעמולה מגמתיים וחד צדדיים דוגמת יחסי ציבור ופרסומת מסחרית של משרד הרווחה.

משרד הרווחה הינו גוף המקבל תקציב השני בגודלו במדינה ובאמצעות איגוד העו"ס הם מנטרלים כבר שנים החלטות של וועדות בדיקה שונות (ועדת גילת, רוט לוי, שניט, סלונים-נבו) שבדקו את התנהלותם, ומצאו חד משמעית כשלים חמורים בתפקודם, כשלים שמהם נפגעו האמהות לורי שם טוב, שלומית צפרי, רחל חמיאס ועוד, פגיעות קשות, תוך איון זכויותיהן באופן המתאים למדינות עולם השלישי.

התנהלות משרד הרווחה מדיפה שיקולים זרים וחידלון מלפתור בעיות בצורה מקצועית ורצינית. למעט הצמדת אקדח לרקה, קשה להעלות על הדעת איום גדול יותר המאיים על כבוד האדם וחירותו וחופש הביטוי של הורים שנלקחו מהם ילדיהם.

קישורים:

פגיעות פנימיות – "מעשי ההטרדה מוכחשים ומוסתרים, ולילדים אין הגנה בסיסית" • מה קורה בפנימיות לילדים בסיכון? • תחקיר / נעמה לנסקי, מיכל יעקב יצחקי

פגיעות פנימיות – "מעשי ההטרדה מוכחשים ומוסתרים, ולילדים אין הגנה בסיסית" • מה קורה בפנימיות לילדים בסיכון? • תחקיר / נעמה לנסקי, מיכל יעקב יצחקי

חשופים – תחקיר ישראל היום על הפקרת ילדים בפנימיות משרד הרווחה – אפריל 2014 קריאה בקובץ PDF

הבטן של לילי החלה לכאוב מרב חשש כשמנהל הפנימייה קרא לה להגיע בבהילות אל לשכתו, ושם מיהר להציע לה קפה, עוגות ומים קרים. ככל שיצא מגדרו לְרצות ולהרגיע אותה, כך גברה תחושתה שמשהו רע קרה לאחד מילדיה השוהים בפנימייה. היא היתה בטוחה שמדובר בבנה הגדול, כי הוא שובב ותמיד עושה בעיות.

אבל אז מנהל הפנימייה תפס את הראש, אמר ששלושים שנה לא קרה לו דבר כזה, ומילמל כמה פסוקים מהתורה. מדובר בבתה של לילי, בת השבע. היא נפגעה מינית על ידי כמה נערים גדולים ממנה. זה קרה שישה ימים קודם לכן, ואין לו ממש פרטים, למנהל, כי אסור לו לשאול ולתחקר יותר מדי. המשטרה תבדוק.
"שאלתי, מה זה נפגעה מינית? מה בדיוק קרה? איך זה קרה בלי שאף אחד עצר את זה? ומה עושים עם זה עכשיו? משאירים אותה עם התוקפים שלה?"
מספרת לילי על מה שהתרחש בדיוק לפני חודש, "והוא אמר לי שהוא לא בטוח, שהילדה שלי בדרך למסור עדות. דרשתי שייתנו לי לראות אותה מייד, והם לקחו אותי אליה.
"הדבר הראשון שהילדה אמרה לי זה 'אמא, אני לא אשמה'.
חיבקתי אותה ואמרתי לה: 'ברור שאת לא אשמה. את הנשמה של אמא. לכי תספרי כל מה שקרה. את גיבורה, ואמא שומרת עלייך. זאת לא אשמתך, כפרה עלייך. את תינוקת'".
לילי התבקשה לעזוב את בתה, וברגליים כושלות שבה אל דירתה הקטנה בירושלים. "ראיתי מסך שחור מול העיניים, פחדתי שאתמוטט", היא מספרת. "לקחתי ארבעה כדורי וליום, וזה לא עזר. הרגשתי שעקרו לי את הלב".
בחלוף כמה ימים התברר ללילי שחמישה נערים פגעו בבתה. נער נוסף, שישי, התבונן בנעשה ושתק. מה היה שם? לילי לא ממש יודעת עד לרגע זה.
"מנסים להרגיע אותי שהנערים לא אנסו אותה, אלא הכריחו אותה לגעת בהם", היא אומרת. "אני לא מבינה למה לא עשו לה בדיקה פיזית, כדי לוודא שהם לא פגעו בה. אני לא מבינה איך זה קרה כשהילדה אמורה להיות בהשגחה כל הזמן, ואני לא מבינה למה היא נשארת תחת אחריותם של אותם מדריכים, שכשלו בתפקידם".
לילי (שם בדוי, כמו כל שמות הורי הקטינים בכתבה), אם חד־הורית בת 41, עברה חיים קשים מאוד. גופה הנערי והחיוניות שבה אינם מסוגלים להסתיר את התלאות שחוותה מצעירותה. היא אמנם עובדת בחריצות אך מתפרנסת בקושי. בשלב מסוים חשבה, או שוכנעה על ידי גורמי הרווחה, כי מוטב שהילדים יגדלו במסגרת חוץ־ביתית, במרחק לא רב מדירתה. העוני שלה, ילדותה הקשה, העבר הפלילי, העובדה שהיא אם חד־הורית – כל אלה הותירו לה סיכויים קלושים להשאיר את הילדים איתה, בביתה.
הילדים הוצאו מהבית על ידי שירותי הרווחה, בטיעון של טובת הילד. בנה היה בן 4 כשהוצא מהבית, בתה היתה בת שנתיים בלבד. עכשיו היא מתחרטת, אבל אין דרך חזרה.
לילי, שבעצמה נפגעה מינית באופן קשה לאורך ילדותה, ניהלה מאבק חריף. הקיפו אותה חברות טובות ופעילות חברתיות, שלא הניחו לנושא להישכח.
אחרי 12 ימים הורחקו הנערים התוקפים מהפנימייה. אבל בקולה של לילי לא ניכרות נחמה או גאווה על הצלחת מאבקה. בוודאי לא שמחה.
"רשמית, המקרה טופל, למרות שהבת שלי לא צריכה להישאר תחת אחריותם של מדריכים שכשלו. ומה זה עוזר לי שהמקרה טופל?", היא בוכה. "זה לא היה צריך לקרות. היה אפשר למנוע את זה. הבטיחו לי שישמרו על התינוקת שלי, ואני האמנתי להם, כי רציתי שהגורל שלה יהיה שונה משלי".
פגיעות פנימיות - מה קורה לילדים בפנימיות לילדים בסיכון? תחקיר נעמה לנסקי, מיכל יעקב יצחקי

פגיעות פנימיות – מה קורה לילדים בפנימיות לילדים בסיכון? תחקיר נעמה לנסקי, מיכל יעקב יצחקי

רמת דיווח נמוכה

שכיחות עבירות המין בילדים ובני נוער בכלל האוכלוסייה עולה בהדרגה וסוגרת עלינו מכל עבר. מנתוני משטרת ישראל עולה כי מתוך כלל תיקי עבירות המין שנפתחו בשנת 2012, כ־44 אחוזים בוצעו בקטינים עד גיל 17: 2,200 תיקים מתוך כ־5,000. עד גיל 12 אין הבדל משמעותי במספרים בין בנים לבנות; מגיל 12 ואילך, יש יותר בנות שנפגעות.
לנתונים הללו, הקשים ממילא, יש להתייחס בחומרה, כיוון שבקרב ילדים ובני נוער רמת הדיווח על פגיעות מיניות נמוכה מאוד, מסיבות שבהן בושה, אשמה, חשש מדחייה חברתית, לחץ חברתי או פשוט חוסר מודעות וטשטוש בין המותר לאסור, האופייני לגילים הללו. כל זאת, כשילדים חשופים היום יותר מאי פעם לתכנים מיניים ופורנוגרפיה, שזמינים להם בקלות רבה.
אבל מה קורה בפנימיות הסגורות ובמשפחות האומנה, שאליהן מוּצאים ילדים מרשות הוריהם על ידי שירותי הרווחה בנימוק שיש להגן עליהם, לעטוף אותם, לפקח עליהם ולהביא לשיפור משמעותי בסביבת חייהם? ומה קורה כאשר מדובר בילדים שנפגעו בעצמם בעבר, או שגדלים אצל הורים שנפגעו מינית בצעירותם? זוהי אוכלוסייה עם פוטנציאל היפגעות גבוה באופן ניכר.
הרוב מוחלט של הילדים המופנים ל"השמה חוץ־ביתית" הם כאלה שלטענת גורמי הרווחה נחשפו להזנחה ולהתעללות פיזית, רגשית ומינית.
בשנת 2012, לשם המחשה, נמצא שמתוך כ־36 אלף פניות שטופלו על ידי העובדים הסוציאליים (פקידי הסעד) לחוק הנוער, סוּוגו כ־45 אחוזים תחת הקטגוריה הנזילה "הזנחה", כ־37 אחוזים סווגו כ"פגיעה פיזית" ו־17 אחוזים – כ"פגיעה מינית".
שיעור הפגיעות המיניות לא השתנה באופן משמעותי בחמש השנים האחרונות.
פרופ' אסתר הרצוג - כתבת תחקיר פגיעות פנימיות - מה קורה לילדים בפנימיות לילדים בסיכון, נעמה לנסקי, מיכל יעקב יצחקי

פרופ' אסתר הרצוג – כתבת תחקיר פגיעות פנימיות – מה קורה לילדים בפנימיות לילדים בסיכון, נעמה לנסקי, מיכל יעקב יצחקי

פרופ' אסתר הרצוג, יו"ר עמותת ע.ל.י.ה: "הדברים מתרחשים ומוכחשים ומוסתרים"
פרופ' אסתר הרצוג, יו"ר עמותת ע.ל.י.ה, עמותה לזכויות ילדים והורים, שנלחמת זה יותר מעשרים שנה נגד הוצאה בלתי מוצדקת של ילדים מבית הוריהם, מדגישה כי רבים מההורים הללו היו בעצמם "ילדי רווחה". "מדובר לפחות בדור שני או שלישי לרווחה. אז איך אפשר להיחלץ ממעגל הקסמים הבלתי נגמר הזה? הרי זאת ההוכחה שמשהו פה שגוי מהיסוד. אני טוענת כל השנים שרק על ידי טיפול אמיתי בקהילה וטיפול במשפחה אפשר לעזור. לא על ידי הוצאה אוטומטית של ילדים למוסדות".
ואכן, כל האימהות שהתראיינו לכתבה היו ילדות רווחה. כולן גם חוו פגיעות מיניות בעצמן. עכשיו הן חוות מחדש טראומות קשות, כאילו לא די בנסיבות חייהן הטרגיות.
לעדי (33) חמישה ילדים משלושה אבות שונים: הבת הגדולה בת 13 וחצי, והבן הקטן בן 4 וחצי. היא בעצמה היתה ילדת רווחה, שנשלחה עם אחיה לפנימיות בעקבות מחלה שבה חלתה אמה. בגיל שבע נפלה קורבן לאונס אכזרי מצד שכן. בשנות העשרה לחייה התייתמה משני הוריה.
היא התחתנה בגיל צעיר, וכשביקשה להתגרש היתה מסורבת גט. האפשרות היחידה להשתחרר מהנישואים היתה כרוכה בוויתור על המשמורת על שתי בנותיה הבכורות לטובת האב. היא מקפידה לשמור איתן על קשר הדוק. בתום עוד זוגיות כושלת ורווּית אלימות מצאה את עצמה ברחוב, נסה על נפשה עם שני ילדים קטנים בני פחות מארבע, כשגופה מלא חבלות.
"באותה תקופה לא היה לי כסף לכלום, אפילו לא לאכול. הייתי פולשת לבתים ריקים של עמידר. בכל פעם שהתלוננו עלי, היו באים ומוציאים אותי לרחוב. נעצרתי לפחות עשר פעמים.
"כשהילדים היו בני ארבע וחמש, לקחו אותם אל בית ילדים של הרווחה, ובהמשך ילד אחד נשלח לאומנה והאחר לפנימייה. הסכמתי לזה, אבל היום אני מצטערת. אם היו נותנים לי סיוע כלכלי ומנחים אותי ונותנים לי כלים איך להתמודד עם גידול הילדים, הבנים היו נשארים איתי".
את בנה הקטן, מגבר שלישי בחייה, ילדה עדי בגיל 28. לדבריה, גורמי הרווחה הודיעו לה מראש שלאחר הלידה יועבר התינוק לאימוץ, אבל היא היתה נחושה. "כל הקשיים שעברתי חיזקו אותי, היה ברור לי שבילד הזה לא נוגעים. ידעתי שאין שום דבר בעולם שישבור אותי, ובאמת הצלחתי. בעזרת דירה שקיבלתי מעמידר, הצלחתי לקיים את שנינו. עבדתי בניקיון ובתור מלווה בהסעות תלמידים.
"אני לא יכולה להגיד שהכל טוב, ויש ימים שאין לי אוכל במקרר, אבל תודה לאל, אני מסתדרת. יש אנשים טובים שעוזרים לי, ונשבעתי שאת הרווחה כבר לא אכניס לחיי לעולם".
לפני שנה בדיוק צילצל הטלפון בביתה של עדי. "בלי הכנה מוקדמת סיפרו לי שהבן שלי, בן התשע, עבר התעללות מינית מצד ילד אחר בפנימייה", היא מספרת. "כמעט התעלפתי. אני זוכרת ששמטתי את הטלפון מהיד ורעדתי בכל הגוף.
"אנשי הפנימייה סיפרו לי שהם מצאו אותו במיטה שלו, ביחד עם ילד אחר. הם עוד ניסו להרגיע אותי ואמרו לי שלא אדאג, זה לא כזה נורא, כי הפוגע הוא ילד בגיל של הבן שלי".
לטענתה, אנשי הפנימייה ביקשו ממנה שלא להתלונן במשטרה, והבטיחו לה שיטפלו בנושא, ובמידת הצורך יזמינו את המשטרה. למרות זאת, היא התלוננה במשטרה על מעשה מגונה בקטין, ואף הזמינה לפנימייה ניידת משטרה, אבל זה לא עזר. "אפילו לא לקחו אותו לבדיקה רפואית", היא אומרת בעצב. "עד היום אני לא יודעת אם המשטרה חוקרת את התלונה שלי או לא".
הפנימייה, לדבריה, המעיטה בחשיבות המקרה. גם לאחר שהדברים התגלו, נשאר בנה לשהות בכל יום בקרבת הילד שפגע בו, ואף ישן איתו באותו החדר. הוא מיעט לספר לה על מה שחווה, אבל כשבא הביתה לביקורים, הבחינה עדי שהוא מרטיב במיטה.
"יום אחד ראיתי סימנים כחולים על הגוף שלו. שאלתי אותו ממה זה. בהתחלה הוא ניסה להתחמק, אבל לא ויתרתי. בסוף הוא נשבר וסיפר לי שהפגיעות המיניות מצד אותו ילד היו על בסיס קבוע, במשך שלושה חודשים לאחר הגילוי הראשוני.
אחרי שבנה סיפר לה על הפגיעות החוזרות, הוא סירב לחזור לפנימייה. "במקום לשלוח אותו בחזרה, הלכתי ללשכת הרווחה שמטפלת בנו והתקשרתי לפנימייה כדי לעמת אותם עם המידע החדש שגיליתי, והם רק אמרו שהם לא יכולים לטפל בזה, בגלל שהתלוננתי במשטרה.
"כשדרשתי תשובות איך ייתכן שתחת פיקוחם ילד פוגע מינית בילד אחר, אמרו לי שהילד הפוגע חווה פגיעה מינית בעצמו. מה זה עוזר לי? איך כולם נרדמו בשמירה? איך קורה שהבן שלי עובר לפנימייה כי לי אין יכולת כלכלית לגדל אותו, ודווקא במקום שאמור להגן עליו, הוא חווה פגיעה כזאת?"
עדי פנתה אל פקידת הסעד, שהכירה את המקרה. היא ניסתה לשכנעה להחזיר את הילד, אולם עדי סירבה.
"אמרתי להם שעל גופתי המתה אחשוף אותו שוב לפגיעות כאלו. בסוף הם הבינו שאין מה להילחם בי, כי בחדרי חדרים כולם כנראה ידעו שהיה פה מחדל רציני. אז שלחו אותו הביתה. לפני מספר חודשים הוא נקלט במסגרת זמנית במרכז חירום באזור ירושלים, עד שיימצא לו פתרון קבוע, ושם הוא מקבל טיפול.
"גם היום, אחרי כל כך הרבה חודשים, אפשר לראות שהפגיעה השאירה בו צלקות קשות. השבוע התקשרו אלי וסיפרו לי שבמרכז החירום הוא פתאום התפשט והסתובב בתחתונים".
פגיעות פנימיות - מה קורה לילדים בפנימיות לילדים בסיכון - תחקיר נעמה לנסקי, מיכל יעקב יצחקי

פגיעות פנימיות – מה קורה לילדים בפנימיות לילדים בסיכון – תחקיר נעמה לנסקי, מיכל יעקב יצחקי

עדי. "סיפרו לי בטלפון שהבן שלי, בן התשע, עבר התעללות מינית מצד ילד אחר בפנימייה".
צילום: יהושע יוסף

קשה לעקוב אחרי כל ילד

קרן קליסקר, עובדת סוציאלית קלינית ופסיכותרפיסטית המתמחה בעבודה עם הורים שילדיהם נפגעו מינית ובמתן הדרכות למנהלים ואנשי צוות בפנימיות, מסבירה שהיעדר חום ומשפחתיות בפנימיות חושף את הילדים למצבים של ניצול מיני. "כיוון שחלק מהילדים נפגעו מינית בעצמם, זאת נקודת מוצא לשני מצבים אפשריים: או שהילד הנפגע ימשיך להיות קורבן, או שהוא ינסה לתרגם את הפגיעה בו לפגיעה בילד אחר.
"בפנימייה קשה לעקוב אחרי כל ילד. כשמתגלה ילד פוגע, חשוב לוודא שהוא לא יהיה עם הילד הנפגע. לצערי הרב ומניסיוני – בחלק מהפנימיות, אחרי שמתגלים מקרים של פגיעות מיניות, הצוות עושה הכל כדי להסתיר את זה, מחשש לנזיפה. הרבה פעמים אנשי הצוות עצמם המומים מהסיטואציה, ולא יודעים איך להתמודד איתה. כך שהמקום שאמור להיות מגן ומוגן הופך להיות מקום ששומר על קשר שתיקה, מה שמאפשר לפגיעות להימשך.
"מצד שני, אני מכירה מסגרות שכאשר התגלה בהן מקרה של פגיעה מינית הן עצרו את כל הפעילות היומית השוטפת, ניהלו שיחות ונעזרו באנשי מקצוע שמוסמכים לכך".
פגיעות פנימיות - מה קורה לילדים בפנימיות לילדים בסיכון - תחקיר נעמה לנסקי, מיכל יעקב יצחקי
פגיעות פנימיות – מה קורה לילדים בפנימיות לילדים בסיכון – תחקיר נעמה לנסקי, מיכל יעקב יצחקי

קרן קליסקר, עובדת סוציאלית קלינית: "הרבה פעמים הצוות עצמו המום ולא יודע איך להתמודד"

לפי דו"ח סילמן שפורסם בחודש שעבר, במדינת ישראל קיימות 268 פנימיות המפוקחות ומתוקצבות על ידי משרד הרווחה – ובהן פנימיות שיקומיות, טיפוליות, פוסט אשפוזיות, ופנימיות של חסות הנוער, המיועדות לרוב לאוכלוסיית הקצה של בני הנוער. את הפנימיות מפעילים קרוב למאתיים גופים בבעלות ציבורית, הכפופים למשרד הרווחה. התקציבים הבסיסיים המועברים עבור מטרות טיפוליות במסגרות הללו עצומים – יותר ממיליארד שקלים בכל שנה. לפי תקציב 2013, 962 מיליון שקלים הוקצו לטיפול במסגרות חוץ־ביתיות, ועוד 154 מיליון לטיפול בילדים במסגרת חסות הנוער.
קבלה לתפקידי הדרכה בפנימיות אינה דורשת הכשרה מיוחדת. אדם בעל 12 שנות לימוד, גם אם אינו זכאי לתעודת בגרות, יכול להפוך למדריך. הוא אמור להתמודד עם ילדים שנותקו ממשפחתם ומסביבת חייהם, ושחלקם חוו פגיעות שונות או התעללות. למדריכים אין מעמד מקצועי; העבודה מבוססת על העסקה במשמרות, והשכר נע סביב 5,000 שקלים בחודש, ולעיתים אף פחות מזה, כשמדובר בפנימייה המספקת למדריך מקום מגורים. בדיון בוועדה לזכויות הילד בכנסת לפני כחודשיים עלה כי כמחצית מהמדריכים עוזבים את תפקידם בתוך פחות משנה, בגלל השחיקה.
פגיעות פנימיות - מה קורה לילדים בפנימיות לילדים בסיכון - תחקיר נעמה לנסקי, מיכל יעקב יצחקי

פגיעות פנימיות – מה קורה לילדים בפנימיות לילדים בסיכון – תחקיר נעמה לנסקי, מיכל יעקב יצחקי

אסתי. "לקחו לי את הילד ועכשיו פוגעים בו? ועוד פגיעה כזאת, שהיא הפחד הכי גדול שלי".
צילום: יהושע יוסף 

"מדריכים בלי הכשרה"

לדבריו של בנצי בראנץ, המפקח הארצי על הפנימיות במשרד הרווחה, יש בפנימיות הרווחה כ־2,000 מדריכים, ועל פי בדיקתו העצמאית אלה משמשים בתפקיד בממוצע שלוש שנים. בכל שנה, בין 50 ל־70 מדריכים משתתפים בקורס אישי למדריכים – יום אחד בשבוע, במשך שנה.
"חלקם מגיעים באמצע שנה ועוזבים אחרי כמה חודשים, כך שלפעמים קורה שמדריכים נקלטים בלי שעברו הכשרה מסודרת. אין לנו יכולת להכשיר את כולם. בנוסף, בעלי תואר במדעי החברה, בחינוך או בחינוך הבלתי פורמלי, וגם סטודנטים במקצועות האלה, פטורים מהקורס".
"למדריכים בפנימיות אין למעשה הכשרה מעמיקה בתחום של פגיעות מיניות, כי אין מספיק מודעות והפניית משאבים לנושא", אומרת שרי ברו, רכזת שלוחת העמקים של מרכז הסיוע לנפגעות ונפגעי תקיפה מינית באזור חיפה והצפון. "כשאנחנו מצליחות להיכנס לפנימיות, אנחנו פוגשות צוותים שמשוועים לעזרה, שרוצים ללמוד על הנושא ולדעת איך להתמודד איתו".
גם בתי הספר לעבודה סוציאלית אינם מקנים לתלמידיהם הכשרה מסודרת בתחום הפגיעות המיניות. וכך, אפילו חלק מהשכבה המקצועית ביותר בפנימיות מגיעה לשטח עם מעט הבנה בנושא, אם בכלל.
ברו מספרת כי מרכזי הסיוע שמו להם למטרה להכשיר אנשי צוות בפנימיות להתמודדות עם פגיעות מיניות. "במהלך 2013 הצלחנו לפעול בעשר פנימיות באזור חיפה והצפון, וזאת מבחינתנו התחלה יפה. הבנו שחייבים להעניק להם לפחות את הכלים הטיפוליים הראשוניים והבסיסיים ביותר: איך לאתר ואיך לזהות פגיעות, איך להעניק מענה ראשוני רגיש, לא שיפוטי ולא מבקר. בכלל, לפתוח להם צוהר לעולם הזה של הפגיעות המיניות.
"אנחנו עובדות גם עם הילדים עצמם. מסבירות להם מה אומר החוק, מהי הזכות על גופנו, מהי זוגיות בריאה, מהי מערכת יחסים פוגענית. אנחנו מגלות המון דעות קדומות לגבי מה זאת פגיעה ומה זה נפגעת או נפגע. למשל, ילדים חושבים שמי שנפגע כנראה מגיע לו, או לה – בגלל הלבוש, בגלל המשפחה שהם באים ממנה, בגלל האופי המתירני שלהם. אנחנו מדברות איתם על נקודת ההתחלה הבסיסית הזאת, שמי שנפגע – זאת לא אשמתו".
בשנת 2011 ערך מכון חרוב (מכון מחקר ופיתוח תוכניות לימוד וטיפול), בשיתוף הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, מחקר מקיף, שכלל את כל ילדי שנתון 1989 – כ־125 אלף ילדים, רובם ככולם מהמגזר היהודי. מטרת המחקר היתה להבין את מאפייני אוכלוסיית הילדים המטופלת על ידי שירותי הרווחה בקהילה, ובמיוחד בהשמה חוץ־ביתית – כלומר, בפנימיות ובמשפחות אומנה.
המחקר מצא כי שיעור הבנות שילדו ילד אחד או שניים עד גיל 19 בקרב הבנות במערכת הרווחה היה גבוה פי חמישה ממספר הצעירות ביתר האוכלוסייה. שיעור הבנות בטיפול הרווחה שעברו הפסקת הריון חוקית אחת או שתיים עד גיל 19 היה כפול מזה של יתר הצעירות ביתר האוכלוסייה. יש להניח כי זה נתון חלקי, משום שמטבע הדברים המחקר לא היה יכול להתחקות אחר הפסקות ההריון הלא חוקיות.
"המדינה משלמת עבור החזקת כל נערה במוסדות האלה 15 אלף שקלים לחודש", אומר רו"ח יעקב אליה, חוקר המתמחה בבקרה ובפיקוח על הרשויות המקומיות, העוסק זה שנים בנושא טיפול גורמי הרווחה בילדים בסיכון. "למרות הסכום הגבוה, הנערות הללו חשופות למצבי הסיכון של הריון והפלות בגילים צעירים מאוד, ומבחינת משרד הרווחה, התינוקות שלהן הופכים כמעט אוטומטית לתינוקות נזקקים. אני רואה בזה דבר בלתי נסבל".
במערכת הרווחה מודעים היטב לבעיית עבירות המין בפנימיות. כבר לפני שש שנים נערך דיון בוועדה לזכויות הילד בכנסת בנושא עבירות מין של קטינים ודרכי מניעתן. ד"ר יצחק קדמן, מנכ"ל המועצה לשלום הילד, טען כי יותר מעשרה אחוזים של הילדים החיים בפנימיות חוו פגיעה מינית בפנימייה.
חנה סלוצקי, עובדת סוציאלית ראשית לחוק הנוער (שמכוחו מוצאים ילדים מבית הוריהם), הוסיפה:

"אין לי ספק שמספר הילדים שנפגעים ושפוגעים הוא הרבה יותר ממה שאנחנו יודעים וממה שמגיע לידיעתנו, ואנחנו יודעים כי המספרים האלה הולכים וגדלים".

באותו דיון ציינה סלוצקי כי יש מחסור חמור במדריכי לילה בפנימיות, וכי יש צורך להכפיל את מספרם. כיום עומד היחס על מדריך לילה אחד לכל 60 ילדי פנימייה.
אבל לא רק שעות הלילה מועדות לפורענות. באותו דיון הוסיפה ד"ר חניתה צימרין, נשיאת אל"י, האגודה להגנת הילד כי "אחת הבעיות הקשות בפנימיות היא 'הנקודות העיוורות', שבהן אי אפשר לפקח – למשל המקלחת בשעות הצהריים". "המדריכים שלנו מקבלים ערכות, שבאמצעותם הם אמורים לעבוד עם הילדים, גם על חשיבות הדיווח", אומר בראנץ. "אין לי דרך לדעת אם משתמשים בערכות האלה בחלק מהפנימיות או בכולן. הבעיה היא הסנסורים שלנו: האם אנחנו יכולים לזהות שמשהו לא כשורה, ושאולי התרחשה פגיעה".
שרי ברו מציינת כי "פגיעות מיניות רבות לא מגיעות לכלל הליך משפטי. המשטרה חוקרת זמן מאוד ממושך, או שסוגרת את התיק מחוסר ראיות, ואז אומרים – לא נשעה מישהו אם לא בטוח שהתלונה נכונה. לא נוציא ילד ממקום מסוים אם אנחנו לא בטוחים לגמרי שקרה משהו. אבל זה שהמשטרה ובית המשפט לא מוצאים ראיות חותכות לא אומר שהתלונה לא נכונה ושלא נדרש טיפול. הכלי הפלילי מוגבל".
שתי בנותיה של יונית, תאומות בנות תשע, נלקחו ממנה לפני תשעה חודשים למרכז חירום. האם חיה בעוני, אבל מעבר לכך, סיבת הימצאותן של הבנות במרכז החירום אינה ברורה לחלוטין. גורמי הרווחה סברו שהן סובלות מהפרעות קשב וריכוז וכי קיים חשד לאוטיזם, שאינם מטופלים. בית המשפט אישר את הוצאתן מהבית לשלושה חודשים, לצורך עריכת אבחונים, אך גם בחלוף תשעה חודשים, טוען עורך דינה של האם, פרדי יהב, עדיין לא בוצעו האבחונים.
מאז שהילדות הוצאו מהבית עלו כמה פעמים חששות כבדים מצד המשפחה שהן מנוצלות מינית על ידי מדריכים בפנימייה.

"זה התחיל מזה שהן סיפרו לי על משחק חדש, משחק הטוסיק, שבו הן מראות את אחוריהן", אומרת יונית. "לא הייתי צריכה יותר מזה כדי להבין שיש פה משהו לא תקין.

לפני ארבעה חודשים הגשתי תלונה במשטרה. החוקר אמר לי שחייבים להוציא את הבנות לחקירה מיידית, אבל עד כמה שידוע לי זה לא נעשה".
באחד המפגשים המועטים שלה עם בנותיה, הן העניקו לה תיקייה מלאה בציורים. ציור אחד משך את תשומת ליבה: נראית בו דמות של ילדה ללא ידיים עם אגן רחב, כשאיבר המין המצויר נראה גדול במיוחד. יונית ביקשה מד"ר זיוית אברמסון, פסיכולוגית ומטפלת משפחתית, לבחון את הציור.
"לפי התרשמותי, מעורר הציור חשד כבד שהילדות עוברות או עברו התעללות מינית", כתבה אברמסון בחוות דעתה. "חוסר הידיים בציור מבטא תחושה של חוסר אונים מוחלט. לעומת זאת בולט האגן שמרכזו בין שתי הרגליים הקטנות, שאי אפשר לעמוד עליהן, ואיבר המין מובלט כשהוא מכוסה בכתם עבה. כשהשוויתי את הציור הספציפי הזה לציורים אחרים שעשו הבנות לפני החשד לפגיעה המינית, ראיתי בצורה ברורה שהילדות יודעות לצייר ידיים ואצבעות. לאגן או לגודל הגוף לא היה שום ביטוי מיוחד". גם על כך הגישה יונית תלונה במשטרה.
לפני כחודש הגיעו הבנות לביקור של סוף שבוע בביתן, לראשונה מאז הוצאו ממנו, ביוני 2013. "בהתחלה הכל היה טוב, כל כך שמחנו להיות יחד, קבענו ללכת לים עם חברים", מספרת יונית. "אחי עשה על האש, והבנות היו מאושרות. אבל בדרך הביתה סיפרה לי אחת מהן שהמדריכים נכנסים אליהן בלילה למיטה. היא סיפרה שמכאיבים לה באיבר המין, מתחככים בה עד שזה כואב. הרגשתי כמו סכינים שחותכים אותי בבטן מבפנים".
יונית מיהרה עם הילדות לבית החולים וולפסון, כדי שאנשי מקצוע יבדקו את הבנות. ואולם, על פי סיכומי האשפוז בבית החולים, הילדות לא עברו בדיקה גופנית, שהיתה אמורה לאושש או להפריך את תלונתן. לדברי האם לא נערכה חקירת ילדים משום שהיא סרבה שבנותיה הקטנות ייחקרו ללא נוכחותה.
לאחר אשפוז של יממה לצורך השגחה, כששוטר שומר כל הזמן שהאם לא תברח עם הילדות, הגיע למקום פקיד הסעד שמטפל במשפחה, בליווי עשרה שוטרים, ולקח את הילדות בחזרה לפנימייה.
פגיעות פנימיות - מה קורה לילדים בפנימיות לילדים בסיכון - תחקיר נעמה לנסקי, מיכל יעקב יצחקי

פגיעות פנימיות – מה קורה לילדים בפנימיות לילדים בסיכון – תחקיר נעמה לנסקי, מיכל יעקב יצחקי

לילי. "הילדה שלי אמרה לי 'אמא, אני לא אשמה'"

צילום: דודי ועקנין

"לקחו אותן מהמיטה"

"עד עכשיו, כמעט חודש לאחר המקרה, אני עדיין שומעת את הצעקות שלהן כשהחזירו אותן לפנימייה", אומרת יונית. "לקחו אותן מהמיטה, עם פיג'מה ובלי הנעליים שלהן, דחפו אותן לתוך מונית, כשהשוטרים כל הזמן חוסמים אותי ואת אמא שלי בגופם ולא נותנים לי להתקרב".
עו"ד יהב: "יש חוסר אמון מקומם של המערכת בכוונות של האם. היא נמצאת במאבק להחזרת בנותיה הביתה, ומהתנהלות המערכת ניתן להבין כי הם חושדים שהאם משקרת בנושא הפגיעות המיניות, כדי להשיבן לביתן".
יעקב בן יששכר, מנהל התנועה למען עתיד ילדינו, הפועלת למען שוויון בהליכי גירושים ומניעת הוצאת ילדים שלא לצורך ממשפחתם הטבעית, מלווה הורים רבים שילדיהם נפגעו מינית במסגרות חוץ־ביתיות. לדבריו, לאורך כל השנים שפנה אל רשויות הרווחה, המשטרה והמשרד לביטחון הפנים, לא ניתן מענה הולם ורציני לבעיה.
"במשך השנים נפגשתי עם הרבה מאוד אנשים, כולל פגישות אישיות עם שרי הרווחה, ובכל פעם קיבלתי תשובה שהנושא בבדיקה ובטיפול", מספר בן יששכר. "בפועל גיליתי שעולם כמנהגו נוהג, ומי שנשאר עם המצוקה היומיומית החריפה הם הילדים והוריהם – בלי שלמישהו אכפת, בלי שיטפלו בהם, בלי שיתייחסו אליהם ברצינות".
גורמים מקצועיים טוענים כי עבירות המין רבות יותר בפנימיות מאשר במשפחות אומנה, שאותן משתדלים לאתר ולאשר מראש בקפידה. ולמרות זאת, גם במשפחות האומנה נשמעים לא פעם סיפורים על פגיעות מיניות.
כך במקרה של בנה בן השבע של אסתי (46), שטען כי נעשו בו מעשים מגונים בבית האומנה. הילד הוצא מהבית לפני כשנתיים, ומאז היא נאבקת בכל כוחותיה כדי להשיבו, וחשה שנעשה לה עוול עצום. היא מורשית לפגוש אותו למשך שעה אחת בשבועיים במרכז קשר, אם כי היו תקופות ממושכות שבהן לא ראתה אותו כלל. את בנה השני, בן ה־13, הותירו רשויות הרווחה בבית, והיא מגדלת אותו באהבה כמיטב יכולתה.

"לפני חודש וחצי ישבתי עם הילד הקטן שלי במרכז הקשר, ופתאום הוא אמר לי שאח האומנה שלו נוגע בו באיברים האינטימיים ועושה לו כואב.

נגעתי מהר בעובדת הסוציאלית שישבה לידנו ופיקחה על המפגש, כדי שתקשיב למה שהוא אומר, והיא הינהנה שהיא מקשיבה. רציתי לעשות סדר בדברים והתחלתי לשאול אותו שאלות, אם הוא ברוגז עם הילד הזה, אם הילד הזה חבר שלו. רציתי להבין מאיפה זה בא, והוא אמר לי: 'אמא, אל תכעסי עלי'.

"ואז שיחררתי צעקה. מה זה צעקה. את כל השנתיים של התסכול והכאב שיחררתי שם. אני אפילו לא זוכרת מה בדיוק אמרתי. לקחו לי את הילד ועכשיו פוגעים בו? ועוד פגיעה כזאת, שהיא הפחד הכי גדול שלי ושל כל אמא בעולם?

"העובדת הסוציאלית מייד הרחיקה ממני את הילד. אמרה לי: 'זה לטובתו'.

ישבתי על הספסל בחוץ, ולא ידעתי מה קורה איתי. בכיתי ולא מצאתי מנוחה. אחר כך נתנו לו לחזור להיות איתי. אמרתי לו שטוב שהוא סיפר לי, והוא אמר לי: 'אמא, אל תעשי לי בעיות'. כשהסתיימה שעת המפגש, אמרתי לו: 'אל תדאג, אני עושה הכל כדי להחזיר אותך הביתה'".

בדיווח של לשכת הרווחה, שהמשפחה נתונה תחת פיקוחה, נכתב כי "האם החלה לתחקר את הילד על המשפחה האומנת והאחים במשפחה. כשסיפר לה על ילד אומנה אחר, היא שאלה 'הוא נוגע בך?' והילד ענה 'כן'. לשאלה היכן הוא נוגע, ענה: 'בבולבול. נוגע ככה, לוחץ לי חזק'. האם החלה לצעוק ולהתלהם וגם לפזר איומים לכל עבר. הילד אמר לה: 'אמא, מאוד טוב לי במשפחה, ואני אוהב את האמא האומנת'".
בעקבות האירוע, ביקוריה של האם עם בנה הופסקו לחלוטין, עד להודעה חדשה. לשכת הרווחה שבה מטופלת המשפחה מתכוונת להעביר את המפגשים המפוקחים למרכז קשר אחר. מאז ועד היום, במשך חודש וחצי, אסתי לא פגשה את בנה; היא לא יודעת מתי זה יקרה.

"אני לא מוצאת מנוחה, אין לי אוויר", היא אומרת. "אין לי ספק שהילד שלי נפגע. שנתיים אני בודקת איתו אם הכל בסדר, אם הוא נפגע, אם מתייחסים אליו כמו שצריך, והוא אומר שהכל בסדר. הפעם, מיוזמתו הוא אמר שפגעו בו. אני מאוד מפחדת מזה שהוא נמצא בידיים זרות, שהוא ישן בבית שהוא לא של אמא שלו. הוא כזה מתוק וטוב, הילד שלי".

מייד לאחר הדיווח של בנה הגישה אסתי תלונה במשטרה ועד כה לא נמסר לה ולעורך דינה היכן עומדת החקירה. עורך דינה של אסתי עידכן את בית המשפט בדבר הפגיעה המינית לכאורה והילד זומן לשיחה עם השופט שתוכנה חסוי. לאחרונה הגישו גורמי הרווחה בקשה להאריך בשנה את הצו שלפיו ימשיך הילד לחיות אצל משפחת האומנה.
"על עובדי הרווחה מוטלת האחריות המלאה לדאוג לבנה של אסתי כאילו היה הילד שלהם", אומר עורך דינה של האם, יוסי נקר. "זו הנחיה שניתנה בעבר בהכרעה של השופטת עדנה בן לוי מבית המשפט לנוער בחיפה. הילד נמצא במשמורת ובחסות של הרווחה, על פי חוק ועל פי צו. מה עושה הרווחה? ממתינה לחקירת המשטרה שאותה יזמה האם, וככל הידוע לנו אפילו לא חושבים על תחילת טיפול.

"גורמי הרווחה מגמדים את האירוע של אסתי, כדי לגמד את אחריותם לפגיעה לכאורה בקטין במשמרת שלהם", מוסיף עו"ד נקר.

"מבחינתם, הדבר העיקרי הוא לא דברי הילד על כך שנפגע מינית – אלא תגובת האם כשהוא סיפר לה. זה מקומם. איך פקידת הסעד היתה מגיבה אם הילד שלה היה אומר שנוגעים בו באיבריו האינטימיים? היא לא היתה מאבדת את העשתונות?

"יש שם פשוט אפס הכלה לתחושות לגיטימיות של אם שנמצאת במצב כזה.

באים בטענות להורים שילדיהם נפגעו.

מי שלא מגלה חמלה והבנה כלפי ההורים האלה, לא ראוי לשאת בתפקיד ציבורי טיפולי.

"ברווחה לא רוצים להאמין לכנות התלונות של ההורים. פוסלים את המניעים שלהם מראש. חושבים שמדובר בתלונה שהיא בסך הכל חלק מהמאבק של ההורים להחזיר אליהם את הילדים. אלה המסרים שמועברים גם למשטרה, וכבר מתחילת החקירה יש שיתוף פעולה צמוד וברור בין שני הגופים האלה.

מנסיוני, אני בספק אם המשטרה תעשה משהו כדי למצות את החקירה במהירות".

בהקשר זה יש לציין שעל פי החוק, חשד לפגיעות מיניות בילדים מתחת לגיל 14 נבדק על ידי חוקרי הילדים של משרד הרווחה, ולא על ידי חוקרי נוער של המשטרה. כלומר, נושא זה, כמו אחרים, נותר בתחום אחריותו של משרד הרווחה.
ומה היה קורה אם המצב היה הפוך, וגורמי הרווחה היו חוששים שילד נפגע מינית בביתו? "הם מייד היו פועלים להוציא את הילד מהבית", משיבה בנחרצות כרמייה אוריין, פסיכולוגית קלינית מוסמכת ומדריכה, שבעבר עבדה שנים רבות בשיתוף עם הרווחה ועם השירות למען הילד.
"במהלך 46 שנותיי כפסיכולוגית הייתי תקופה מסוימת בתוך המערכת, עבדתי בשבילה, עד שהבינו שאני מתנגדת בתקיפות להוצאת ילדים מבית הוריהם. ההנחה שלי היא שהבית הוא המקום הכי טוב לילד – בהנחיה, בתמיכה, בהדרכה.

המדינה משקיעה בילד בפנימייה לפחות 10,000 שקלים בחודש. אם היו משקיעים רבע מהסכום הזה בטיפול בילד בבית, היה לו פי אלף יותר טוב. הוא היה מקבל טיפול ונשאר אצל מי שאוהב אותו. אפשר להדריך הורים איך להימנע מהשגיאות שנעשו, אם נעשו".

פגיעות פנימיות - מה קורה לילדים בפנימיות לילדים בסיכון - תחקיר נעמה לנסקי, מיכל יעקב יצחקי

פגיעות פנימיות – מה קורה לילדים בפנימיות לילדים בסיכון – תחקיר נעמה לנסקי, מיכל יעקב יצחקי

צופית גרנט: "במשך עשרה חודשים המדריך בפנימייה פגע בי מינית". צילום: מאיה באומל-בירגר 

חושבים שהילדים משקרים

פגיעות מיניות הן לא משהו שנשכח. גם לא אחרי עשרות שנים. צופית גרנט בת 49, והיא לא מסוגלת לשכוח את מה שקרה לה לפני יותר משלושים שנה.
"הייתי בשנות העשרה המוקדמות שלי, הגעתי לפנימייה אחרי שעברתי פגיעה מינית קשה מצד שכן. הייתי ילדה מפוחדת מאוד, פגיעה, כזאת שרק רוצה לצאת בסדר עם כולם ושלא יכעסו עליה. כבר בימים הראשונים בפנימייה אחד המדריכים שם עלי עין ושיבץ אותי בכוונה בחדר אחד עם ילדה אקסטרנית, שבכל ערב היתה יוצאת הביתה. באיזשהו שלב, הוא הפך את החדר שלי למשרד שלו. זה איפשר לו להיות איתי בחדר הרבה, וגם נתן לו את הלגיטימציה לשים על הדלת מנעול.
"במשך עשרה חודשים הוא פגע בי מינית. בכל פעם שחשד שאחד הבנים מנסה לפתח איתי קשר, היה משפיל אותי לעיני כל הכיתה. בסוף לא יכולתי יותר. התקשרתי לאמא שלי וביקשתי ממנה לבוא להוציא אותי משם".
גרנט לא סיפרה במשך שנים על ההתעללות שחוותה עם השכן ועם המדריך בפנימייה, וגם לא נחשפה לסיפורים נוספים כאלו מצד ילדים אחרים. היום היא מנסה להילחם בתופעה באמצעות עבודתה הטלוויזיונית, שבמסגרתה היא נחשפת להרבה מאוד מקרים של ניצול מיני בפנימיות.
"לא מזמן טיפלתי בילדה מכיתה ט', ששהתה בפנימייה טיפולית. בוקר אחד היא הרימה אלי טלפון, מבועתת כולה, וסיפרה שבלילה נכנס לחדרה ילד בוגר מכתה י"ב וניסה להיצמד בכוח אל שותפתה לחדר, תוך כדי חשיפת איבר מינו. הנערה הזאת התלוננה בפני הפסיכיאטרית של הפנימייה, והיא אפילו לא טרחה לברר את המקרה.
"ההתייחסות במקרה הזה, כמו במקרים נוספים שאני נחשפת אליהם, היא שהילדים משקרים וממציאים סיפורים. לצערי, אנשי המקצוע לא מבינים שאמת היא משהו בסיסי מאוד בעולם של ילדים שנותקו מההורים שלהם, כמוני. במשך שנים היה כל כך פשוט לנצל אותי. מילדה מנוצלת הפכתי להיות נערה מנוצלת ואישה מנוצלת.
"הניצול הזה מעוות את הנפש. הגיל השברירי הזה הוא גיל שבו זקוקים לגבולות ולהגנה. אני ממליצה בחום לעובדים הסוציאליים, שלפני שהם מאשימים ילדים שהם משקרים, שיבדקו טוב טוב למה ילד בא וזועק זעקה קשה כל כך. זה אף פעם לא קורה סתם".
"הדברים מתרחשים ומוכחשים ומוסתרים", אומרת פרופ' אסתר הרצוג. "זה נכון גם לגבי פגיעות שאינן מיניות, אם כי בפגיעות מיניות אי הטיפול חריף במיוחד. המשמעות של כל זה היא איומה, כי בעצם אין פה הגנה על ביטחון הילד ברמה הכי בסיסית. הילדים הוצאו מהבית כי לכאורה היו בסיכון, בלתי מוגנים ופגועים, וכעת הם לא חשופים לכך פחות אלא יותר. במוסדות, הפוטנציאל לפגיעה גבוה מאוד. המדריכים לא צמודים לילדים, אלה לא ילדים שלהם, ואין עליהם ביקורת אפקטיבית.

"כשהדברים החמורים צפים על פני השטח, הטיפול מבטל, משתרך, אם בכלל הוא קיים. אני רואה את זה שנים. האטימות האנושית גדולה, גם במערכת המשפט, לא רק במערכת הרווחה.

הרי האחריות הסופית היא של השופטים.

כשהם מאשרים להוציא ילדים מהבית, לעיתים על בסיס המלצות רעועות או מעוותות של פקידי הסעד, הם הופכים להיות שותפים בולטים לתוצאות ההרסניות האלה.

איפה המצפון האנושי?

האם שופטים הפכו להיות פקידים חסרי רגש וחסרי נשמה?"


קישורים:

פגיעות פנימיות – "מעשי ההטרדה מוכחשים ומוסתרים, ולילדים אין הגנה בסיסית" • מה קורה בפנימיות לילדים בסיכון? • תחקיר / נעמה לנסקי, מיכל יעקב יצחקי

פגיעות פנימיות – "מעשי ההטרדה מוכחשים ומוסתרים, ולילדים אין הגנה בסיסית" • מה קורה בפנימיות לילדים בסיכון? • תחקיר / נעמה לנסקי, מיכל יעקב יצחקי

הבטן של לילי החלה לכאוב מרב חשש כשמנהל הפנימייה קרא לה להגיע בבהילות אל לשכתו, ושם מיהר להציע לה קפה, עוגות ומים קרים. ככל שיצא מגדרו לְרצות ולהרגיע אותה, כך גברה תחושתה שמשהו רע קרה לאחד מילדיה השוהים בפנימייה. היא היתה בטוחה שמדובר בבנה הגדול, כי הוא שובב ותמיד עושה בעיות.

אבל אז מנהל הפנימייה תפס את הראש, אמר ששלושים שנה לא קרה לו דבר כזה, ומילמל כמה פסוקים מהתורה. מדובר בבתה של לילי, בת השבע. היא נפגעה מינית על ידי כמה נערים גדולים ממנה. זה קרה שישה ימים קודם לכן, ואין לו ממש פרטים, למנהל, כי אסור לו לשאול ולתחקר יותר מדי. המשטרה תבדוק.
"שאלתי, מה זה נפגעה מינית? מה בדיוק קרה? איך זה קרה בלי שאף אחד עצר את זה? ומה עושים עם זה עכשיו? משאירים אותה עם התוקפים שלה?"
מספרת לילי על מה שהתרחש בדיוק לפני חודש, "והוא אמר לי שהוא לא בטוח, שהילדה שלי בדרך למסור עדות. דרשתי שייתנו לי לראות אותה מייד, והם לקחו אותי אליה.
"הדבר הראשון שהילדה אמרה לי זה 'אמא, אני לא אשמה'.
חיבקתי אותה ואמרתי לה: 'ברור שאת לא אשמה. את הנשמה של אמא. לכי תספרי כל מה שקרה. את גיבורה, ואמא שומרת עלייך. זאת לא אשמתך, כפרה עלייך. את תינוקת'".
לילי התבקשה לעזוב את בתה, וברגליים כושלות שבה אל דירתה הקטנה בירושלים. "ראיתי מסך שחור מול העיניים, פחדתי שאתמוטט", היא מספרת. "לקחתי ארבעה כדורי וליום, וזה לא עזר. הרגשתי שעקרו לי את הלב".
בחלוף כמה ימים התברר ללילי שחמישה נערים פגעו בבתה. נער נוסף, שישי, התבונן בנעשה ושתק. מה היה שם? לילי לא ממש יודעת עד לרגע זה.
"מנסים להרגיע אותי שהנערים לא אנסו אותה, אלא הכריחו אותה לגעת בהם", היא אומרת. "אני לא מבינה למה לא עשו לה בדיקה פיזית, כדי לוודא שהם לא פגעו בה. אני לא מבינה איך זה קרה כשהילדה אמורה להיות בהשגחה כל הזמן, ואני לא מבינה למה היא נשארת תחת אחריותם של אותם מדריכים, שכשלו בתפקידם".
לילי (שם בדוי, כמו כל שמות הורי הקטינים בכתבה), אם חד־הורית בת 41, עברה חיים קשים מאוד. גופה הנערי והחיוניות שבה אינם מסוגלים להסתיר את התלאות שחוותה מצעירותה. היא אמנם עובדת בחריצות אך מתפרנסת בקושי. בשלב מסוים חשבה, או שוכנעה על ידי גורמי הרווחה, כי מוטב שהילדים יגדלו במסגרת חוץ־ביתית, במרחק לא רב מדירתה. העוני שלה, ילדותה הקשה, העבר הפלילי, העובדה שהיא אם חד־הורית – כל אלה הותירו לה סיכויים קלושים להשאיר את הילדים איתה, בביתה.
הילדים הוצאו מהבית על ידי שירותי הרווחה, בטיעון של טובת הילד. בנה היה בן 4 כשהוצא מהבית, בתה היתה בת שנתיים בלבד. עכשיו היא מתחרטת, אבל אין דרך חזרה.
לילי, שבעצמה נפגעה מינית באופן קשה לאורך ילדותה, ניהלה מאבק חריף. הקיפו אותה חברות טובות ופעילות חברתיות, שלא הניחו לנושא להישכח.
אחרי 12 ימים הורחקו הנערים התוקפים מהפנימייה. אבל בקולה של לילי לא ניכרות נחמה או גאווה על הצלחת מאבקה. בוודאי לא שמחה.
"רשמית, המקרה טופל, למרות שהבת שלי לא צריכה להישאר תחת אחריותם של מדריכים שכשלו. ומה זה עוזר לי שהמקרה טופל?", היא בוכה. "זה לא היה צריך לקרות. היה אפשר למנוע את זה. הבטיחו לי שישמרו על התינוקת שלי, ואני האמנתי להם, כי רציתי שהגורל שלה יהיה שונה משלי".
פגיעות פנימיות - מה קורה לילדים בפנימיות לילדים בסיכון? תחקיר נעמה לנסקי, מיכל יעקב יצחקי

פגיעות פנימיות – מה קורה לילדים בפנימיות לילדים בסיכון? תחקיר נעמה לנסקי, מיכל יעקב יצחקי

רמת דיווח נמוכה

שכיחות עבירות המין בילדים ובני נוער בכלל האוכלוסייה עולה בהדרגה וסוגרת עלינו מכל עבר. מנתוני משטרת ישראל עולה כי מתוך כלל תיקי עבירות המין שנפתחו בשנת 2012, כ־44 אחוזים בוצעו בקטינים עד גיל 17: 2,200 תיקים מתוך כ־5,000. עד גיל 12 אין הבדל משמעותי במספרים בין בנים לבנות; מגיל 12 ואילך, יש יותר בנות שנפגעות.
לנתונים הללו, הקשים ממילא, יש להתייחס בחומרה, כיוון שבקרב ילדים ובני נוער רמת הדיווח על פגיעות מיניות נמוכה מאוד, מסיבות שבהן בושה, אשמה, חשש מדחייה חברתית, לחץ חברתי או פשוט חוסר מודעות וטשטוש בין המותר לאסור, האופייני לגילים הללו. כל זאת, כשילדים חשופים היום יותר מאי פעם לתכנים מיניים ופורנוגרפיה, שזמינים להם בקלות רבה.
אבל מה קורה בפנימיות הסגורות ובמשפחות האומנה, שאליהן מוּצאים ילדים מרשות הוריהם על ידי שירותי הרווחה בנימוק שיש להגן עליהם, לעטוף אותם, לפקח עליהם ולהביא לשיפור משמעותי בסביבת חייהם? ומה קורה כאשר מדובר בילדים שנפגעו בעצמם בעבר, או שגדלים אצל הורים שנפגעו מינית בצעירותם? זוהי אוכלוסייה עם פוטנציאל היפגעות גבוה באופן ניכר.
הרוב מוחלט של הילדים המופנים ל"השמה חוץ־ביתית" הם כאלה שלטענת גורמי הרווחה נחשפו להזנחה ולהתעללות פיזית, רגשית ומינית.
בשנת 2012, לשם המחשה, נמצא שמתוך כ־36 אלף פניות שטופלו על ידי העובדים הסוציאליים (פקידי הסעד) לחוק הנוער, סוּוגו כ־45 אחוזים תחת הקטגוריה הנזילה "הזנחה", כ־37 אחוזים סווגו כ"פגיעה פיזית" ו־17 אחוזים – כ"פגיעה מינית".
שיעור הפגיעות המיניות לא השתנה באופן משמעותי בחמש השנים האחרונות.
פרופ' אסתר הרצוג - כתבת תחקיר פגיעות פנימיות - מה קורה לילדים בפנימיות לילדים בסיכון, נעמה לנסקי, מיכל יעקב יצחקי

פרופ' אסתר הרצוג – כתבת תחקיר פגיעות פנימיות – מה קורה לילדים בפנימיות לילדים בסיכון, נעמה לנסקי, מיכל יעקב יצחקי

פרופ' אסתר הרצוג, יו"ר עמותת ע.ל.י.ה: "הדברים מתרחשים ומוכחשים ומוסתרים"
פרופ' אסתר הרצוג, יו"ר עמותת ע.ל.י.ה, עמותה לזכויות ילדים והורים, שנלחמת זה יותר מעשרים שנה נגד הוצאה בלתי מוצדקת של ילדים מבית הוריהם, מדגישה כי רבים מההורים הללו היו בעצמם "ילדי רווחה". "מדובר לפחות בדור שני או שלישי לרווחה. אז איך אפשר להיחלץ ממעגל הקסמים הבלתי נגמר הזה? הרי זאת ההוכחה שמשהו פה שגוי מהיסוד. אני טוענת כל השנים שרק על ידי טיפול אמיתי בקהילה וטיפול במשפחה אפשר לעזור. לא על ידי הוצאה אוטומטית של ילדים למוסדות".
ואכן, כל האימהות שהתראיינו לכתבה היו ילדות רווחה. כולן גם חוו פגיעות מיניות בעצמן. עכשיו הן חוות מחדש טראומות קשות, כאילו לא די בנסיבות חייהן הטרגיות.
לעדי (33) חמישה ילדים משלושה אבות שונים: הבת הגדולה בת 13 וחצי, והבן הקטן בן 4 וחצי. היא בעצמה היתה ילדת רווחה, שנשלחה עם אחיה לפנימיות בעקבות מחלה שבה חלתה אמה. בגיל שבע נפלה קורבן לאונס אכזרי מצד שכן. בשנות העשרה לחייה התייתמה משני הוריה.
היא התחתנה בגיל צעיר, וכשביקשה להתגרש היתה מסורבת גט. האפשרות היחידה להשתחרר מהנישואים היתה כרוכה בוויתור על המשמורת על שתי בנותיה הבכורות לטובת האב. היא מקפידה לשמור איתן על קשר הדוק. בתום עוד זוגיות כושלת ורווּית אלימות מצאה את עצמה ברחוב, נסה על נפשה עם שני ילדים קטנים בני פחות מארבע, כשגופה מלא חבלות.
"באותה תקופה לא היה לי כסף לכלום, אפילו לא לאכול. הייתי פולשת לבתים ריקים של עמידר. בכל פעם שהתלוננו עלי, היו באים ומוציאים אותי לרחוב. נעצרתי לפחות עשר פעמים.
"כשהילדים היו בני ארבע וחמש, לקחו אותם אל בית ילדים של הרווחה, ובהמשך ילד אחד נשלח לאומנה והאחר לפנימייה. הסכמתי לזה, אבל היום אני מצטערת. אם היו נותנים לי סיוע כלכלי ומנחים אותי ונותנים לי כלים איך להתמודד עם גידול הילדים, הבנים היו נשארים איתי".
את בנה הקטן, מגבר שלישי בחייה, ילדה עדי בגיל 28. לדבריה, גורמי הרווחה הודיעו לה מראש שלאחר הלידה יועבר התינוק לאימוץ, אבל היא היתה נחושה. "כל הקשיים שעברתי חיזקו אותי, היה ברור לי שבילד הזה לא נוגעים. ידעתי שאין שום דבר בעולם שישבור אותי, ובאמת הצלחתי. בעזרת דירה שקיבלתי מעמידר, הצלחתי לקיים את שנינו. עבדתי בניקיון ובתור מלווה בהסעות תלמידים.
"אני לא יכולה להגיד שהכל טוב, ויש ימים שאין לי אוכל במקרר, אבל תודה לאל, אני מסתדרת. יש אנשים טובים שעוזרים לי, ונשבעתי שאת הרווחה כבר לא אכניס לחיי לעולם".
לפני שנה בדיוק צילצל הטלפון בביתה של עדי. "בלי הכנה מוקדמת סיפרו לי שהבן שלי, בן התשע, עבר התעללות מינית מצד ילד אחר בפנימייה", היא מספרת. "כמעט התעלפתי. אני זוכרת ששמטתי את הטלפון מהיד ורעדתי בכל הגוף.
"אנשי הפנימייה סיפרו לי שהם מצאו אותו במיטה שלו, ביחד עם ילד אחר. הם עוד ניסו להרגיע אותי ואמרו לי שלא אדאג, זה לא כזה נורא, כי הפוגע הוא ילד בגיל של הבן שלי".
לטענתה, אנשי הפנימייה ביקשו ממנה שלא להתלונן במשטרה, והבטיחו לה שיטפלו בנושא, ובמידת הצורך יזמינו את המשטרה. למרות זאת, היא התלוננה במשטרה על מעשה מגונה בקטין, ואף הזמינה לפנימייה ניידת משטרה, אבל זה לא עזר. "אפילו לא לקחו אותו לבדיקה רפואית", היא אומרת בעצב. "עד היום אני לא יודעת אם המשטרה חוקרת את התלונה שלי או לא".
הפנימייה, לדבריה, המעיטה בחשיבות המקרה. גם לאחר שהדברים התגלו, נשאר בנה לשהות בכל יום בקרבת הילד שפגע בו, ואף ישן איתו באותו החדר. הוא מיעט לספר לה על מה שחווה, אבל כשבא הביתה לביקורים, הבחינה עדי שהוא מרטיב במיטה.
"יום אחד ראיתי סימנים כחולים על הגוף שלו. שאלתי אותו ממה זה. בהתחלה הוא ניסה להתחמק, אבל לא ויתרתי. בסוף הוא נשבר וסיפר לי שהפגיעות המיניות מצד אותו ילד היו על בסיס קבוע, במשך שלושה חודשים לאחר הגילוי הראשוני.
אחרי שבנה סיפר לה על הפגיעות החוזרות, הוא סירב לחזור לפנימייה. "במקום לשלוח אותו בחזרה, הלכתי ללשכת הרווחה שמטפלת בנו והתקשרתי לפנימייה כדי לעמת אותם עם המידע החדש שגיליתי, והם רק אמרו שהם לא יכולים לטפל בזה, בגלל שהתלוננתי במשטרה.
"כשדרשתי תשובות איך ייתכן שתחת פיקוחם ילד פוגע מינית בילד אחר, אמרו לי שהילד הפוגע חווה פגיעה מינית בעצמו. מה זה עוזר לי? איך כולם נרדמו בשמירה? איך קורה שהבן שלי עובר לפנימייה כי לי אין יכולת כלכלית לגדל אותו, ודווקא במקום שאמור להגן עליו, הוא חווה פגיעה כזאת?"
עדי פנתה אל פקידת הסעד, שהכירה את המקרה. היא ניסתה לשכנעה להחזיר את הילד, אולם עדי סירבה.
"אמרתי להם שעל גופתי המתה אחשוף אותו שוב לפגיעות כאלו. בסוף הם הבינו שאין מה להילחם בי, כי בחדרי חדרים כולם כנראה ידעו שהיה פה מחדל רציני. אז שלחו אותו הביתה. לפני מספר חודשים הוא נקלט במסגרת זמנית במרכז חירום באזור ירושלים, עד שיימצא לו פתרון קבוע, ושם הוא מקבל טיפול.
"גם היום, אחרי כל כך הרבה חודשים, אפשר לראות שהפגיעה השאירה בו צלקות קשות. השבוע התקשרו אלי וסיפרו לי שבמרכז החירום הוא פתאום התפשט והסתובב בתחתונים".
פגיעות פנימיות - מה קורה לילדים בפנימיות לילדים בסיכון - תחקיר נעמה לנסקי, מיכל יעקב יצחקי

פגיעות פנימיות – מה קורה לילדים בפנימיות לילדים בסיכון – תחקיר נעמה לנסקי, מיכל יעקב יצחקי

עדי. "סיפרו לי בטלפון שהבן שלי, בן התשע, עבר התעללות מינית מצד ילד אחר בפנימייה".
צילום: יהושע יוסף

קשה לעקוב אחרי כל ילד

קרן קליסקר, עובדת סוציאלית קלינית ופסיכותרפיסטית המתמחה בעבודה עם הורים שילדיהם נפגעו מינית ובמתן הדרכות למנהלים ואנשי צוות בפנימיות, מסבירה שהיעדר חום ומשפחתיות בפנימיות חושף את הילדים למצבים של ניצול מיני. "כיוון שחלק מהילדים נפגעו מינית בעצמם, זאת נקודת מוצא לשני מצבים אפשריים: או שהילד הנפגע ימשיך להיות קורבן, או שהוא ינסה לתרגם את הפגיעה בו לפגיעה בילד אחר.
"בפנימייה קשה לעקוב אחרי כל ילד. כשמתגלה ילד פוגע, חשוב לוודא שהוא לא יהיה עם הילד הנפגע. לצערי הרב ומניסיוני – בחלק מהפנימיות, אחרי שמתגלים מקרים של פגיעות מיניות, הצוות עושה הכל כדי להסתיר את זה, מחשש לנזיפה. הרבה פעמים אנשי הצוות עצמם המומים מהסיטואציה, ולא יודעים איך להתמודד איתה. כך שהמקום שאמור להיות מגן ומוגן הופך להיות מקום ששומר על קשר שתיקה, מה שמאפשר לפגיעות להימשך.
"מצד שני, אני מכירה מסגרות שכאשר התגלה בהן מקרה של פגיעה מינית הן עצרו את כל הפעילות היומית השוטפת, ניהלו שיחות ונעזרו באנשי מקצוע שמוסמכים לכך".
פגיעות פנימיות - מה קורה לילדים בפנימיות לילדים בסיכון - תחקיר נעמה לנסקי, מיכל יעקב יצחקי
פגיעות פנימיות – מה קורה לילדים בפנימיות לילדים בסיכון – תחקיר נעמה לנסקי, מיכל יעקב יצחקי

קרן קליסקר, עובדת סוציאלית קלינית: "הרבה פעמים הצוות עצמו המום ולא יודע איך להתמודד"

לפי דו"ח סילמן שפורסם בחודש שעבר, במדינת ישראל קיימות 268 פנימיות המפוקחות ומתוקצבות על ידי משרד הרווחה – ובהן פנימיות שיקומיות, טיפוליות, פוסט אשפוזיות, ופנימיות של חסות הנוער, המיועדות לרוב לאוכלוסיית הקצה של בני הנוער. את הפנימיות מפעילים קרוב למאתיים גופים בבעלות ציבורית, הכפופים למשרד הרווחה. התקציבים הבסיסיים המועברים עבור מטרות טיפוליות במסגרות הללו עצומים – יותר ממיליארד שקלים בכל שנה. לפי תקציב 2013, 962 מיליון שקלים הוקצו לטיפול במסגרות חוץ־ביתיות, ועוד 154 מיליון לטיפול בילדים במסגרת חסות הנוער.
קבלה לתפקידי הדרכה בפנימיות אינה דורשת הכשרה מיוחדת. אדם בעל 12 שנות לימוד, גם אם אינו זכאי לתעודת בגרות, יכול להפוך למדריך. הוא אמור להתמודד עם ילדים שנותקו ממשפחתם ומסביבת חייהם, ושחלקם חוו פגיעות שונות או התעללות. למדריכים אין מעמד מקצועי; העבודה מבוססת על העסקה במשמרות, והשכר נע סביב 5,000 שקלים בחודש, ולעיתים אף פחות מזה, כשמדובר בפנימייה המספקת למדריך מקום מגורים. בדיון בוועדה לזכויות הילד בכנסת לפני כחודשיים עלה כי כמחצית מהמדריכים עוזבים את תפקידם בתוך פחות משנה, בגלל השחיקה.
פגיעות פנימיות - מה קורה לילדים בפנימיות לילדים בסיכון - תחקיר נעמה לנסקי, מיכל יעקב יצחקי

פגיעות פנימיות – מה קורה לילדים בפנימיות לילדים בסיכון – תחקיר נעמה לנסקי, מיכל יעקב יצחקי

אסתי. "לקחו לי את הילד ועכשיו פוגעים בו? ועוד פגיעה כזאת, שהיא הפחד הכי גדול שלי".
צילום: יהושע יוסף 

"מדריכים בלי הכשרה"

לדבריו של בנצי בראנץ, המפקח הארצי על הפנימיות במשרד הרווחה, יש בפנימיות הרווחה כ־2,000 מדריכים, ועל פי בדיקתו העצמאית אלה משמשים בתפקיד בממוצע שלוש שנים. בכל שנה, בין 50 ל־70 מדריכים משתתפים בקורס אישי למדריכים – יום אחד בשבוע, במשך שנה.
"חלקם מגיעים באמצע שנה ועוזבים אחרי כמה חודשים, כך שלפעמים קורה שמדריכים נקלטים בלי שעברו הכשרה מסודרת. אין לנו יכולת להכשיר את כולם. בנוסף, בעלי תואר במדעי החברה, בחינוך או בחינוך הבלתי פורמלי, וגם סטודנטים במקצועות האלה, פטורים מהקורס".
"למדריכים בפנימיות אין למעשה הכשרה מעמיקה בתחום של פגיעות מיניות, כי אין מספיק מודעות והפניית משאבים לנושא", אומרת שרי ברו, רכזת שלוחת העמקים של מרכז הסיוע לנפגעות ונפגעי תקיפה מינית באזור חיפה והצפון. "כשאנחנו מצליחות להיכנס לפנימיות, אנחנו פוגשות צוותים שמשוועים לעזרה, שרוצים ללמוד על הנושא ולדעת איך להתמודד איתו".
גם בתי הספר לעבודה סוציאלית אינם מקנים לתלמידיהם הכשרה מסודרת בתחום הפגיעות המיניות. וכך, אפילו חלק מהשכבה המקצועית ביותר בפנימיות מגיעה לשטח עם מעט הבנה בנושא, אם בכלל.
ברו מספרת כי מרכזי הסיוע שמו להם למטרה להכשיר אנשי צוות בפנימיות להתמודדות עם פגיעות מיניות. "במהלך 2013 הצלחנו לפעול בעשר פנימיות באזור חיפה והצפון, וזאת מבחינתנו התחלה יפה. הבנו שחייבים להעניק להם לפחות את הכלים הטיפוליים הראשוניים והבסיסיים ביותר: איך לאתר ואיך לזהות פגיעות, איך להעניק מענה ראשוני רגיש, לא שיפוטי ולא מבקר. בכלל, לפתוח להם צוהר לעולם הזה של הפגיעות המיניות.
"אנחנו עובדות גם עם הילדים עצמם. מסבירות להם מה אומר החוק, מהי הזכות על גופנו, מהי זוגיות בריאה, מהי מערכת יחסים פוגענית. אנחנו מגלות המון דעות קדומות לגבי מה זאת פגיעה ומה זה נפגעת או נפגע. למשל, ילדים חושבים שמי שנפגע כנראה מגיע לו, או לה – בגלל הלבוש, בגלל המשפחה שהם באים ממנה, בגלל האופי המתירני שלהם. אנחנו מדברות איתם על נקודת ההתחלה הבסיסית הזאת, שמי שנפגע – זאת לא אשמתו".
בשנת 2011 ערך מכון חרוב (מכון מחקר ופיתוח תוכניות לימוד וטיפול), בשיתוף הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, מחקר מקיף, שכלל את כל ילדי שנתון 1989 – כ־125 אלף ילדים, רובם ככולם מהמגזר היהודי. מטרת המחקר היתה להבין את מאפייני אוכלוסיית הילדים המטופלת על ידי שירותי הרווחה בקהילה, ובמיוחד בהשמה חוץ־ביתית – כלומר, בפנימיות ובמשפחות אומנה.
המחקר מצא כי שיעור הבנות שילדו ילד אחד או שניים עד גיל 19 בקרב הבנות במערכת הרווחה היה גבוה פי חמישה ממספר הצעירות ביתר האוכלוסייה. שיעור הבנות בטיפול הרווחה שעברו הפסקת הריון חוקית אחת או שתיים עד גיל 19 היה כפול מזה של יתר הצעירות ביתר האוכלוסייה. יש להניח כי זה נתון חלקי, משום שמטבע הדברים המחקר לא היה יכול להתחקות אחר הפסקות ההריון הלא חוקיות.
"המדינה משלמת עבור החזקת כל נערה במוסדות האלה 15 אלף שקלים לחודש", אומר רו"ח יעקב אליה, חוקר המתמחה בבקרה ובפיקוח על הרשויות המקומיות, העוסק זה שנים בנושא טיפול גורמי הרווחה בילדים בסיכון. "למרות הסכום הגבוה, הנערות הללו חשופות למצבי הסיכון של הריון והפלות בגילים צעירים מאוד, ומבחינת משרד הרווחה, התינוקות שלהן הופכים כמעט אוטומטית לתינוקות נזקקים. אני רואה בזה דבר בלתי נסבל".
במערכת הרווחה מודעים היטב לבעיית עבירות המין בפנימיות. כבר לפני שש שנים נערך דיון בוועדה לזכויות הילד בכנסת בנושא עבירות מין של קטינים ודרכי מניעתן. ד"ר יצחק קדמן, מנכ"ל המועצה לשלום הילד, טען כי יותר מעשרה אחוזים של הילדים החיים בפנימיות חוו פגיעה מינית בפנימייה.
חנה סלוצקי, עובדת סוציאלית ראשית לחוק הנוער (שמכוחו מוצאים ילדים מבית הוריהם), הוסיפה:

"אין לי ספק שמספר הילדים שנפגעים ושפוגעים הוא הרבה יותר ממה שאנחנו יודעים וממה שמגיע לידיעתנו, ואנחנו יודעים כי המספרים האלה הולכים וגדלים".

באותו דיון ציינה סלוצקי כי יש מחסור חמור במדריכי לילה בפנימיות, וכי יש צורך להכפיל את מספרם. כיום עומד היחס על מדריך לילה אחד לכל 60 ילדי פנימייה.
אבל לא רק שעות הלילה מועדות לפורענות. באותו דיון הוסיפה ד"ר חניתה צימרין, נשיאת אל"י, האגודה להגנת הילד כי "אחת הבעיות הקשות בפנימיות היא 'הנקודות העיוורות', שבהן אי אפשר לפקח – למשל המקלחת בשעות הצהריים". "המדריכים שלנו מקבלים ערכות, שבאמצעותם הם אמורים לעבוד עם הילדים, גם על חשיבות הדיווח", אומר בראנץ. "אין לי דרך לדעת אם משתמשים בערכות האלה בחלק מהפנימיות או בכולן. הבעיה היא הסנסורים שלנו: האם אנחנו יכולים לזהות שמשהו לא כשורה, ושאולי התרחשה פגיעה".
שרי ברו מציינת כי "פגיעות מיניות רבות לא מגיעות לכלל הליך משפטי. המשטרה חוקרת זמן מאוד ממושך, או שסוגרת את התיק מחוסר ראיות, ואז אומרים – לא נשעה מישהו אם לא בטוח שהתלונה נכונה. לא נוציא ילד ממקום מסוים אם אנחנו לא בטוחים לגמרי שקרה משהו. אבל זה שהמשטרה ובית המשפט לא מוצאים ראיות חותכות לא אומר שהתלונה לא נכונה ושלא נדרש טיפול. הכלי הפלילי מוגבל".
שתי בנותיה של יונית, תאומות בנות תשע, נלקחו ממנה לפני תשעה חודשים למרכז חירום. האם חיה בעוני, אבל מעבר לכך, סיבת הימצאותן של הבנות במרכז החירום אינה ברורה לחלוטין. גורמי הרווחה סברו שהן סובלות מהפרעות קשב וריכוז וכי קיים חשד לאוטיזם, שאינם מטופלים. בית המשפט אישר את הוצאתן מהבית לשלושה חודשים, לצורך עריכת אבחונים, אך גם בחלוף תשעה חודשים, טוען עורך דינה של האם, פרדי יהב, עדיין לא בוצעו האבחונים.
מאז שהילדות הוצאו מהבית עלו כמה פעמים חששות כבדים מצד המשפחה שהן מנוצלות מינית על ידי מדריכים בפנימייה.

"זה התחיל מזה שהן סיפרו לי על משחק חדש, משחק הטוסיק, שבו הן מראות את אחוריהן", אומרת יונית. "לא הייתי צריכה יותר מזה כדי להבין שיש פה משהו לא תקין.

לפני ארבעה חודשים הגשתי תלונה במשטרה. החוקר אמר לי שחייבים להוציא את הבנות לחקירה מיידית, אבל עד כמה שידוע לי זה לא נעשה".
באחד המפגשים המועטים שלה עם בנותיה, הן העניקו לה תיקייה מלאה בציורים. ציור אחד משך את תשומת ליבה: נראית בו דמות של ילדה ללא ידיים עם אגן רחב, כשאיבר המין המצויר נראה גדול במיוחד. יונית ביקשה מד"ר זיוית אברמסון, פסיכולוגית ומטפלת משפחתית, לבחון את הציור.
"לפי התרשמותי, מעורר הציור חשד כבד שהילדות עוברות או עברו התעללות מינית", כתבה אברמסון בחוות דעתה. "חוסר הידיים בציור מבטא תחושה של חוסר אונים מוחלט. לעומת זאת בולט האגן שמרכזו בין שתי הרגליים הקטנות, שאי אפשר לעמוד עליהן, ואיבר המין מובלט כשהוא מכוסה בכתם עבה. כשהשוויתי את הציור הספציפי הזה לציורים אחרים שעשו הבנות לפני החשד לפגיעה המינית, ראיתי בצורה ברורה שהילדות יודעות לצייר ידיים ואצבעות. לאגן או לגודל הגוף לא היה שום ביטוי מיוחד". גם על כך הגישה יונית תלונה במשטרה.
לפני כחודש הגיעו הבנות לביקור של סוף שבוע בביתן, לראשונה מאז הוצאו ממנו, ביוני 2013. "בהתחלה הכל היה טוב, כל כך שמחנו להיות יחד, קבענו ללכת לים עם חברים", מספרת יונית. "אחי עשה על האש, והבנות היו מאושרות. אבל בדרך הביתה סיפרה לי אחת מהן שהמדריכים נכנסים אליהן בלילה למיטה. היא סיפרה שמכאיבים לה באיבר המין, מתחככים בה עד שזה כואב. הרגשתי כמו סכינים שחותכים אותי בבטן מבפנים".
יונית מיהרה עם הילדות לבית החולים וולפסון, כדי שאנשי מקצוע יבדקו את הבנות. ואולם, על פי סיכומי האשפוז בבית החולים, הילדות לא עברו בדיקה גופנית, שהיתה אמורה לאושש או להפריך את תלונתן. לדברי האם לא נערכה חקירת ילדים משום שהיא סרבה שבנותיה הקטנות ייחקרו ללא נוכחותה.
לאחר אשפוז של יממה לצורך השגחה, כששוטר שומר כל הזמן שהאם לא תברח עם הילדות, הגיע למקום פקיד הסעד שמטפל במשפחה, בליווי עשרה שוטרים, ולקח את הילדות בחזרה לפנימייה.
פגיעות פנימיות - מה קורה לילדים בפנימיות לילדים בסיכון - תחקיר נעמה לנסקי, מיכל יעקב יצחקי

פגיעות פנימיות – מה קורה לילדים בפנימיות לילדים בסיכון – תחקיר נעמה לנסקי, מיכל יעקב יצחקי

לילי. "הילדה שלי אמרה לי 'אמא, אני לא אשמה'"

צילום: דודי ועקנין

"לקחו אותן מהמיטה"

"עד עכשיו, כמעט חודש לאחר המקרה, אני עדיין שומעת את הצעקות שלהן כשהחזירו אותן לפנימייה", אומרת יונית. "לקחו אותן מהמיטה, עם פיג'מה ובלי הנעליים שלהן, דחפו אותן לתוך מונית, כשהשוטרים כל הזמן חוסמים אותי ואת אמא שלי בגופם ולא נותנים לי להתקרב".
עו"ד יהב: "יש חוסר אמון מקומם של המערכת בכוונות של האם. היא נמצאת במאבק להחזרת בנותיה הביתה, ומהתנהלות המערכת ניתן להבין כי הם חושדים שהאם משקרת בנושא הפגיעות המיניות, כדי להשיבן לביתן".
יעקב בן יששכר, מנהל התנועה למען עתיד ילדינו, הפועלת למען שוויון בהליכי גירושים ומניעת הוצאת ילדים שלא לצורך ממשפחתם הטבעית, מלווה הורים רבים שילדיהם נפגעו מינית במסגרות חוץ־ביתיות. לדבריו, לאורך כל השנים שפנה אל רשויות הרווחה, המשטרה והמשרד לביטחון הפנים, לא ניתן מענה הולם ורציני לבעיה.
"במשך השנים נפגשתי עם הרבה מאוד אנשים, כולל פגישות אישיות עם שרי הרווחה, ובכל פעם קיבלתי תשובה שהנושא בבדיקה ובטיפול", מספר בן יששכר. "בפועל גיליתי שעולם כמנהגו נוהג, ומי שנשאר עם המצוקה היומיומית החריפה הם הילדים והוריהם – בלי שלמישהו אכפת, בלי שיטפלו בהם, בלי שיתייחסו אליהם ברצינות".
גורמים מקצועיים טוענים כי עבירות המין רבות יותר בפנימיות מאשר במשפחות אומנה, שאותן משתדלים לאתר ולאשר מראש בקפידה. ולמרות זאת, גם במשפחות האומנה נשמעים לא פעם סיפורים על פגיעות מיניות.
כך במקרה של בנה בן השבע של אסתי (46), שטען כי נעשו בו מעשים מגונים בבית האומנה. הילד הוצא מהבית לפני כשנתיים, ומאז היא נאבקת בכל כוחותיה כדי להשיבו, וחשה שנעשה לה עוול עצום. היא מורשית לפגוש אותו למשך שעה אחת בשבועיים במרכז קשר, אם כי היו תקופות ממושכות שבהן לא ראתה אותו כלל. את בנה השני, בן ה־13, הותירו רשויות הרווחה בבית, והיא מגדלת אותו באהבה כמיטב יכולתה.

"לפני חודש וחצי ישבתי עם הילד הקטן שלי במרכז הקשר, ופתאום הוא אמר לי שאח האומנה שלו נוגע בו באיברים האינטימיים ועושה לו כואב.

נגעתי מהר בעובדת הסוציאלית שישבה לידנו ופיקחה על המפגש, כדי שתקשיב למה שהוא אומר, והיא הינהנה שהיא מקשיבה. רציתי לעשות סדר בדברים והתחלתי לשאול אותו שאלות, אם הוא ברוגז עם הילד הזה, אם הילד הזה חבר שלו. רציתי להבין מאיפה זה בא, והוא אמר לי: 'אמא, אל תכעסי עלי'.

"ואז שיחררתי צעקה. מה זה צעקה. את כל השנתיים של התסכול והכאב שיחררתי שם. אני אפילו לא זוכרת מה בדיוק אמרתי. לקחו לי את הילד ועכשיו פוגעים בו? ועוד פגיעה כזאת, שהיא הפחד הכי גדול שלי ושל כל אמא בעולם?

"העובדת הסוציאלית מייד הרחיקה ממני את הילד. אמרה לי: 'זה לטובתו'.

ישבתי על הספסל בחוץ, ולא ידעתי מה קורה איתי. בכיתי ולא מצאתי מנוחה. אחר כך נתנו לו לחזור להיות איתי. אמרתי לו שטוב שהוא סיפר לי, והוא אמר לי: 'אמא, אל תעשי לי בעיות'. כשהסתיימה שעת המפגש, אמרתי לו: 'אל תדאג, אני עושה הכל כדי להחזיר אותך הביתה'".

בדיווח של לשכת הרווחה, שהמשפחה נתונה תחת פיקוחה, נכתב כי "האם החלה לתחקר את הילד על המשפחה האומנת והאחים במשפחה. כשסיפר לה על ילד אומנה אחר, היא שאלה 'הוא נוגע בך?' והילד ענה 'כן'. לשאלה היכן הוא נוגע, ענה: 'בבולבול. נוגע ככה, לוחץ לי חזק'. האם החלה לצעוק ולהתלהם וגם לפזר איומים לכל עבר. הילד אמר לה: 'אמא, מאוד טוב לי במשפחה, ואני אוהב את האמא האומנת'".
בעקבות האירוע, ביקוריה של האם עם בנה הופסקו לחלוטין, עד להודעה חדשה. לשכת הרווחה שבה מטופלת המשפחה מתכוונת להעביר את המפגשים המפוקחים למרכז קשר אחר. מאז ועד היום, במשך חודש וחצי, אסתי לא פגשה את בנה; היא לא יודעת מתי זה יקרה.

"אני לא מוצאת מנוחה, אין לי אוויר", היא אומרת. "אין לי ספק שהילד שלי נפגע. שנתיים אני בודקת איתו אם הכל בסדר, אם הוא נפגע, אם מתייחסים אליו כמו שצריך, והוא אומר שהכל בסדר. הפעם, מיוזמתו הוא אמר שפגעו בו. אני מאוד מפחדת מזה שהוא נמצא בידיים זרות, שהוא ישן בבית שהוא לא של אמא שלו. הוא כזה מתוק וטוב, הילד שלי".

מייד לאחר הדיווח של בנה הגישה אסתי תלונה במשטרה ועד כה לא נמסר לה ולעורך דינה היכן עומדת החקירה. עורך דינה של אסתי עידכן את בית המשפט בדבר הפגיעה המינית לכאורה והילד זומן לשיחה עם השופט שתוכנה חסוי. לאחרונה הגישו גורמי הרווחה בקשה להאריך בשנה את הצו שלפיו ימשיך הילד לחיות אצל משפחת האומנה.
"על עובדי הרווחה מוטלת האחריות המלאה לדאוג לבנה של אסתי כאילו היה הילד שלהם", אומר עורך דינה של האם, יוסי נקר. "זו הנחיה שניתנה בעבר בהכרעה של השופטת עדנה בן לוי מבית המשפט לנוער בחיפה. הילד נמצא במשמורת ובחסות של הרווחה, על פי חוק ועל פי צו. מה עושה הרווחה? ממתינה לחקירת המשטרה שאותה יזמה האם, וככל הידוע לנו אפילו לא חושבים על תחילת טיפול.

"גורמי הרווחה מגמדים את האירוע של אסתי, כדי לגמד את אחריותם לפגיעה לכאורה בקטין במשמרת שלהם", מוסיף עו"ד נקר.

"מבחינתם, הדבר העיקרי הוא לא דברי הילד על כך שנפגע מינית – אלא תגובת האם כשהוא סיפר לה. זה מקומם. איך פקידת הסעד היתה מגיבה אם הילד שלה היה אומר שנוגעים בו באיבריו האינטימיים? היא לא היתה מאבדת את העשתונות?

"יש שם פשוט אפס הכלה לתחושות לגיטימיות של אם שנמצאת במצב כזה.

באים בטענות להורים שילדיהם נפגעו.

מי שלא מגלה חמלה והבנה כלפי ההורים האלה, לא ראוי לשאת בתפקיד ציבורי טיפולי.

"ברווחה לא רוצים להאמין לכנות התלונות של ההורים. פוסלים את המניעים שלהם מראש. חושבים שמדובר בתלונה שהיא בסך הכל חלק מהמאבק של ההורים להחזיר אליהם את הילדים. אלה המסרים שמועברים גם למשטרה, וכבר מתחילת החקירה יש שיתוף פעולה צמוד וברור בין שני הגופים האלה.

מנסיוני, אני בספק אם המשטרה תעשה משהו כדי למצות את החקירה במהירות".

בהקשר זה יש לציין שעל פי החוק, חשד לפגיעות מיניות בילדים מתחת לגיל 14 נבדק על ידי חוקרי הילדים של משרד הרווחה, ולא על ידי חוקרי נוער של המשטרה. כלומר, נושא זה, כמו אחרים, נותר בתחום אחריותו של משרד הרווחה.
ומה היה קורה אם המצב היה הפוך, וגורמי הרווחה היו חוששים שילד נפגע מינית בביתו? "הם מייד היו פועלים להוציא את הילד מהבית", משיבה בנחרצות כרמייה אוריין, פסיכולוגית קלינית מוסמכת ומדריכה, שבעבר עבדה שנים רבות בשיתוף עם הרווחה ועם השירות למען הילד.
"במהלך 46 שנותיי כפסיכולוגית הייתי תקופה מסוימת בתוך המערכת, עבדתי בשבילה, עד שהבינו שאני מתנגדת בתקיפות להוצאת ילדים מבית הוריהם. ההנחה שלי היא שהבית הוא המקום הכי טוב לילד – בהנחיה, בתמיכה, בהדרכה.

המדינה משקיעה בילד בפנימייה לפחות 10,000 שקלים בחודש. אם היו משקיעים רבע מהסכום הזה בטיפול בילד בבית, היה לו פי אלף יותר טוב. הוא היה מקבל טיפול ונשאר אצל מי שאוהב אותו. אפשר להדריך הורים איך להימנע מהשגיאות שנעשו, אם נעשו".

פגיעות פנימיות - מה קורה לילדים בפנימיות לילדים בסיכון - תחקיר נעמה לנסקי, מיכל יעקב יצחקי

פגיעות פנימיות – מה קורה לילדים בפנימיות לילדים בסיכון – תחקיר נעמה לנסקי, מיכל יעקב יצחקי

צופית גרנט: "במשך עשרה חודשים המדריך בפנימייה פגע בי מינית". צילום: מאיה באומל-בירגר 

חושבים שהילדים משקרים

פגיעות מיניות הן לא משהו שנשכח. גם לא אחרי עשרות שנים. צופית גרנט בת 49, והיא לא מסוגלת לשכוח את מה שקרה לה לפני יותר משלושים שנה.
"הייתי בשנות העשרה המוקדמות שלי, הגעתי לפנימייה אחרי שעברתי פגיעה מינית קשה מצד שכן. הייתי ילדה מפוחדת מאוד, פגיעה, כזאת שרק רוצה לצאת בסדר עם כולם ושלא יכעסו עליה. כבר בימים הראשונים בפנימייה אחד המדריכים שם עלי עין ושיבץ אותי בכוונה בחדר אחד עם ילדה אקסטרנית, שבכל ערב היתה יוצאת הביתה. באיזשהו שלב, הוא הפך את החדר שלי למשרד שלו. זה איפשר לו להיות איתי בחדר הרבה, וגם נתן לו את הלגיטימציה לשים על הדלת מנעול.
"במשך עשרה חודשים הוא פגע בי מינית. בכל פעם שחשד שאחד הבנים מנסה לפתח איתי קשר, היה משפיל אותי לעיני כל הכיתה. בסוף לא יכולתי יותר. התקשרתי לאמא שלי וביקשתי ממנה לבוא להוציא אותי משם".
גרנט לא סיפרה במשך שנים על ההתעללות שחוותה עם השכן ועם המדריך בפנימייה, וגם לא נחשפה לסיפורים נוספים כאלו מצד ילדים אחרים. היום היא מנסה להילחם בתופעה באמצעות עבודתה הטלוויזיונית, שבמסגרתה היא נחשפת להרבה מאוד מקרים של ניצול מיני בפנימיות.
"לא מזמן טיפלתי בילדה מכיתה ט', ששהתה בפנימייה טיפולית. בוקר אחד היא הרימה אלי טלפון, מבועתת כולה, וסיפרה שבלילה נכנס לחדרה ילד בוגר מכתה י"ב וניסה להיצמד בכוח אל שותפתה לחדר, תוך כדי חשיפת איבר מינו. הנערה הזאת התלוננה בפני הפסיכיאטרית של הפנימייה, והיא אפילו לא טרחה לברר את המקרה.
"ההתייחסות במקרה הזה, כמו במקרים נוספים שאני נחשפת אליהם, היא שהילדים משקרים וממציאים סיפורים. לצערי, אנשי המקצוע לא מבינים שאמת היא משהו בסיסי מאוד בעולם של ילדים שנותקו מההורים שלהם, כמוני. במשך שנים היה כל כך פשוט לנצל אותי. מילדה מנוצלת הפכתי להיות נערה מנוצלת ואישה מנוצלת.
"הניצול הזה מעוות את הנפש. הגיל השברירי הזה הוא גיל שבו זקוקים לגבולות ולהגנה. אני ממליצה בחום לעובדים הסוציאליים, שלפני שהם מאשימים ילדים שהם משקרים, שיבדקו טוב טוב למה ילד בא וזועק זעקה קשה כל כך. זה אף פעם לא קורה סתם".
"הדברים מתרחשים ומוכחשים ומוסתרים", אומרת פרופ' אסתר הרצוג. "זה נכון גם לגבי פגיעות שאינן מיניות, אם כי בפגיעות מיניות אי הטיפול חריף במיוחד. המשמעות של כל זה היא איומה, כי בעצם אין פה הגנה על ביטחון הילד ברמה הכי בסיסית. הילדים הוצאו מהבית כי לכאורה היו בסיכון, בלתי מוגנים ופגועים, וכעת הם לא חשופים לכך פחות אלא יותר. במוסדות, הפוטנציאל לפגיעה גבוה מאוד. המדריכים לא צמודים לילדים, אלה לא ילדים שלהם, ואין עליהם ביקורת אפקטיבית.

"כשהדברים החמורים צפים על פני השטח, הטיפול מבטל, משתרך, אם בכלל הוא קיים. אני רואה את זה שנים. האטימות האנושית גדולה, גם במערכת המשפט, לא רק במערכת הרווחה.

הרי האחריות הסופית היא של השופטים.

כשהם מאשרים להוציא ילדים מהבית, לעיתים על בסיס המלצות רעועות או מעוותות של פקידי הסעד, הם הופכים להיות שותפים בולטים לתוצאות ההרסניות האלה.

איפה המצפון האנושי?

האם שופטים הפכו להיות פקידים חסרי רגש וחסרי נשמה?"


קישורים:

17 שנות גיהינום של ג' ס' מכפר מגאר – אובחן איבחון שגוי כסכיזופרן ע"י ד"ר צילה שאטאן בית חולים "זיו" צפת – "נלחם על שפיות"

17 שנות גיהינום של ג' ס' מכפר מגאר – אובחן איבחון שגוי כסכיזופרן ע"י ד"ר צילה שאטאן בית חולים "זיו" צפת – "נלחם על שפיות"

סיפורו של ג' ס' (השם המלא שמור במערכת) דרוזי מכפר מגאר, אדם נורמטיבי, נשוי עם ילדים, איש משפחה למופת, אדם נוח ואהוב על הבריות, בעל עסק מוצלח לשיש. כשהיה בן 28 שנים, גילה כי דודו גונב כספים מהעסק שלו, ופיזר צ'קים של העסק ללא ידיעתו. כתוצאה מכך, נכנס לחרדות. משפחתו הציעה שיבדק בבית חולים "זיו" צפת, שם הופנה לד"ר צילה שאטאן, וזו איבחנה אותו כלוקה במצב פסיכוטי פעיל וכסכיזופרן.

ל- ג' אין רקע נפשי קודם, הוא רגוע ושקול, איש משפחה למופת ובעל עסק משגשג שנקלע לבעיה זמנית פתירה.

כתוצאה מאבחון שגוי זה, מצא עצמו ג' לראשונה בחייו, לוקח תרופות פסיכיאטריות, ומאושפז בכפיה. הרופאים שבאו אחריו, במקום לבצע אבחון שישלול את קביעתה של ד"ר שאטאן, פעלו על פי השיטה "היא בדקה ולכן מדובר בתורה מסיני". בכך ייצרו תשתית רפואית כוזבת  וכדברי יוזף גבלס "ככל שהשקר גדול, בוטה וגס יותר, כך הוא נאמן יותר על הציבור ויאמינו בו יותר אנשים".

כתוצאה מכך, העסק של ג' קרס, הוא התמוטט כלכלית, כבודו הושפל וחייו נהרסו.

ג'  ביקש שנפרסם את הסיפור שלו, כדי שהציבור ידע באיזה קלות אפשר למוטט אדם וכך כתב:

"

אני מאשר לך בנוסף להפיץ את הסיפור שלי חופשי עם השם שלי המלא והטלפון האישי שלי שמספרו 054-9864468 ומבקש עזרה מהעם ומשלטונות החוק והעיתונות והתקשורת להתערב ולהשים קץ לפרשה שלי ולתת לי את הזכות כאזרח ותושב המדינה שאיבד את החירות והזכויות להעלות את האמת לאור היום.

ליותר מעשרים שנה איבדתי את החיים שלי סתם ומסותם! פשוט נלחמתי על השפיות שלי ועדיין אני נלחם!!!

עדיין נתקל עם פשעים חמורים מטעם משרד הבריאות שמשקרים את עצמם ומשקרים את העולם לצורך שבירתי ולרסק אותי עוד פיזית ונפשית!אני מעוניין להפיץ את הסיפור הטרגדיה שעברתי!

בברכת בריאות ושפיות לכולם.

אני מעביר חוות דעת לצורך כך.

תודה,

ג."

טרם פרסום חוות הדעת, בהסתרת שמות שעלולים לזהות את  ג' יש לשים דגש על שמות הפסיכיאטריים המעורבים במקרה, שכן מדובר "בעדר" שלא ביצעו את חובתם הרפואית לבצע איבחונים רפואיים הנדרשים, לבדוק האם יש צורך בנטילת כדורים פסיכיאטריים במשך 17 שנים! זריקות ואשפוזים ובמחדליהם החמורים התגייסו באופן בלתי תקין ובלא צורך להלעיט ולהזריק סמים פסיכיאטריים באדם בריא.

דר' צילה שאטאן גרמה נזק עצום שאינו בר-תיקון, בעצם זאת שנהגה בשרלטנות ותוך רשלנות פושעת, גרמה להרס חייו של ג'.

עתה מנסה ג' לחשוף – גם בכלים ציבוריים ותקשורתיים – את המעשים החמורים שבוצעו בו ובכך לסייע לאנשים במצבו.

האופן בו פועלים הפסיכיאטריים כלפי אזרחים: כתיבת חוות דעת פסיכיאטרית מתייגת על אדם ועל סמך אותה חוות הדעת, לא מבוצעת בדיקה חוזרת, והאבחון בו אובחן האזרח בפעם הראשונה הוא האבחון הקובע לשארית חייו, דהיינו השיטה בה פועלים בקופות החולים ובתי חולים, שיטה שאותה הגדירו כל ועדות וגופי הבדיקה כבלתי חוקיים, בעייתיות ונדרשות לשינוי, מצב עובדתי המצדיק את הביקורת אותה מעלה ג'. חובה לבצע בדיקה תקופתית כל מספר חודשים, כדי למנוע מקרי אבחון שגוי כמו שקרה ל- ג'.

מקריאת חוות הדעת הפסיכיאטרית המצורפת, ניתן להבין את הסיפור של ג'.

ד"ר ח.מ.ד. מרגלית בן-אור                                         Dr. H.M.D Margalit Ben-Or

פסיכיאטרית מומחית                                                                   Psychiatrist

כתובת: ת.ד. 283, שערי תקווה, ד.נ. אפרים 44810, טל' בבית: 03-9363369

אתר:www.Drbenor.co.il       נייד: 050-5632723mobile:        Margalit@DrBenOr.co.ilE-mail:

חוות דעת פסיכיאטרית

ג' ס' ת.ז. XXXXX

 הריני לאשר בזאת שאני, ד"ר בן-אור, שפרטי השכלתי וכישוריי מצויים בנספח, בדקתי את מר ג. ס. , להלן ג, לצורך כתיבת חוות דעת זו, במשרדי בבני ברק, ביום 15.3.11. מטרת הבדיקה הייתה לברר אם ג' חולה במחלת נפש מסוג סכיזופרניה, ולכן הטיפול התרופתי אותו הוא מקבל במשך שנים ארוכות מוצדק וראוי, או שהוא אינו חולה ולכן אין גם צורך בטיפול.

בנוסף לבדיקה הקלינית קיבלתי תיק רפואי הכולל טיפולים באשפוז וטיפולים מרפאתיים.

כמו-כן שוחחתי בטלפון עם שני רופאים שטפלו בג' ומכירים את הכפר ואת המשפחה:

  1. ד"ר מגיד עסאקלה, רופא משפחה, המתגורר באותו כפר. שיחה ב – 5.6.11 .
  2. ד"ר עדנאן חטיב, רופא משפחה, שעבד בכפר. שיחה איתו ב- 20.6.11.

שוחחתי טלפונית עם הפסיכולוגית מלכה גנני שטיפלה בו באופן פרטי, ביום ד 5.6.11 .

ביום 6.6.11 שוחחתי עם בנו, ט', כשהגיעו לקבל מכתב לבית המשפט לענייני משפחה, לקראת דיון שהתקיים למחרת היום, בעניין היחסים בתוך המשפחה המורחבת.

בנוסף לכך בדקתי באינטרנט את תהליך רישום הפטנטים שלו, לאחר שראיתי את הטפסים אצלי במשרד.

 עברו:

ג' נולד ב – 7.11.64, הילד השלישי מתוך ארבעה עשר ילדי משפחת המוצא, משפחה דרוזית בכפר מגאר.

למד בתיכון מכונאות רכב בבי"ס צבאי XXX  בצומת גולני. למדו שם ביחד בדואים, דרוזים, צ'רקסים ויהודים. היו להם הסעות לביה"ס וחזרה למקומות המגורים. בשלב מסוים הופסקו ההסעות לדרוזים בלבד. נאמר להם שאין תקציב להסעות, והם היו צריכים להגיע בתחבורה ציבורית שהייתה הרבה פחות נוחה, ולא החזירו להם הוצאות נסיעה למרות שהביאו את הכרטיסים. ג' הרגיש שזאת אפליה וקיפוח. התלמידים שנסעו בהסעות היו צועקים ומקללים את התלמידים הדרוזים שהלכו ברגל לתחנה הציבורית, והתחנה הייתה רחוקה מבית הספר אשר בתוך הבסיס כחצי קילומטר. הוא החל להתנתק מהאחרים, וגם לא רצה לשבת אתם בחדר האוכל.

הוא הרגיש מקופח ומושפל. רצו שיחתום ושיתגייס לחיל חימוש. בגלל רגשות הקיפוח החליט לא להתגייס, לכן לא קיבל תעודת מקצוע, אלא רק אישור שסיים י"ב כיתות.

במקביל ללימודים החל להרגיש פער קשה בין רצונו להיות חלק מהחברה ולאהוב את כולם, לבין היחס שקיבל, כנ"ל. הוא מצא ב"דפי זהב" את הפסיכולוגית מלכה גנני.

בסוף הלימודים בערך היה צריך להתייצב בלשכת הגיוס. הוא הרגיש שהבחורים הדרוזים שמתגייסים פראיירים, ולא רצה להתגייס, לכן ענה בטפסים כאילו אינו יודע עברית, הכל כדי שיפטרו אותו מגיוס. הוא נשלח לוועדה בחיפה בה שאלו אותו רק אם הוא עובד ולומד ופטרו אותו מהשירות.

החל לעבוד באינסטלציה, ריצוף ושיפוצים. התחתן בגיל 23 בערך, שנת 1987.

עבד במפעל שיש כשכיר, אבל עובד ותיק ממנו כעס עליו שהוא עובד יותר טוב ממנו. העובד התלונן אצל ג', שבכך הוא ימנע ממנו להתקדם ועלולים לפטר אותו. ג' ריחם עליו ולכן עזב.

ג' קיבל מגיסו כסף לפתוח מפעל שיש בשותפות וכך היה (שיש אחים XXXX). מיד כשהתחילו לעבוד, השותף ביקש לצאת כי ביקשו ממנו להתגייס. ג' שילם לשותף את הכסף שלו בחזרה כולל הריבית לפי בקשתו.

 אחד הדודים ביקש, לעבוד איתו. דודו היה מלא חובות לכן סיכמו שיהיו שותפים ברווח, וכך הדוד יכול לכסות את החובות שלו, ההסכם היה בתנאי שכל אחד מהמשפחה המורחבת יכול להיכנס ולעבוד במפעל כשותף ברווח והדוד הסכים. ביום אחד חזרו כולם בתשובה, והדוד שנהייה דתי גנב ממנו צ'קים ופיזר אותם.

נלחץ מהבגידה ומעומס החובות, הרגיש כמו התקף לב. הוא אושפז בבי"ח נהרייה למספר ימים ושוחרר. הוא קיבל שוב התקף דומה ואושפז שנית בבית חולים פוריה. בוצעו בדיקות רבות ונאמר לו שאין לו שום דבר אלא "התקף עצבים", ושהוא צריך נוירולוג.

ד"ר ורדי, נוירולוג קופ"ח לאומית אליו הגיע, נתן לו כדורי קסנקס, שהוא נוגד התקפי חרדה, כמקובל.

הפסיכולוגית מלכה גנני, טענה שג' צריך לנוח מספר ימים, מהמתח סביב החובות, ומהתקפי החרדה, וכדאי שיצא לנופש במיוחד כשג' גר בבית ובתוך הבית שלו יש את העסק של השיש.

נעשו מספר ניסיונות כאלה, אך המשפחה טירפדה אותם, בכל פעם בצורה אחרת, תוך כדי השפלתו של ג' בפני חברים ומכרים. בני החמולה דרשו ממנו לבוא לרופא הכפר, וזה אמר לו שכדי להרגיע את בני המשפחה כדאי שיסע לביה"ח "זיו" בצפת, שיאשרו שאין לו כלום ואין לו מחשבות אובדניות.

במכתב השחרור בבי"ח בצפת , ביום 26.11.92, נכתב, ע"י ד"ר צילה שאטאן, מומחית בפסיכיאטריה:

"ג' נמצא במצב פסיכוטי חריף, הגיע בליווי משפחתו ורופא הכפר. נמסר מהקרובים שלפני חודש ימים משפחתו חזרה בתשובה ביחד אתו, אך לפני שבועיים התנהגותו השתנתה, עזב את הבית, עזב את עבודתו, התחיל לדבר "לפני שהוא דרוזי הוא בן אדם",  חושב שבני משפחתו רודפים אחריו, רוצה לפתוח חברת שיש, נעשה אלים ותוקפן.

 בבדיקה: בהכרה מלאה, מתמצא בכל המובנים, שקט, רגוע, מדבר בשטף, קשה לעצור אותו, ברפיון אסוציאטיבי, עם מחשבות גדלות, ורדיפה, ללא מחשבות אובדניות, ללא הזיות, לשאלות עונה תמיד לעניין, מצב רוחו טוב, שיפוט לקוי.

 על פי הוראת אשפוז של ד"ר מזרוחין נשלח אליכם על חשד למצב פסיכוטי. לא קיבל תרופות בחדר מיון.

לסיכום: מדובר בגבר בן 28 , ללא עבר פסיכיאטרי שנמצא במצב פסיכוטי חריף עם הפרעות אפקטיביות בעיקר. בהתייעצות עם ד"ר סילבר התקבל ליחידה XXX".

 מהתרשומות במהלך האישפוז מתברר שהצוות הניח שהבעיות שג' תיאר סביב החובות ופיזור הצ'קים של קרוב המשפחה מהמפעל של ג' הן מחשבות גדלות. (את האישור לנכונות הדברים קיבלתי מהרופאים איתם דברתי טלפונית). אין בתיק חתימה של ג' על הסכמה לאשפוז, או לחילופין הוראת אשפוז. אין בתיק כל רמז למסוכנות של ג' כלפי עצמו או סביבתו טרם האישפוז או במהלכו, כך שאין עילה לאשפוז כפוי.

במהלך האשפוז המשפחה נצפתה ע"י הצוות כדואגת לג' ותומכת בו. לא היה כל קשר עם רופא הכפר.

בכל הפגישות עם בני המשפחה באשפוז המדווחות ע"י הצוות, כתוב שקבל אותם יפה ומתייחס אליהם יפה.

מסיכום האשפוז שנמשך מאותו לילה עד 8.2.93, כחודשיים וחצי, לא ברור באיזה סטטוס משפטי הוא אושפז. כתוב שהגיע בליווי אמבולנס מביה"ח בצפת לאחר בדיקת רופא תורן ולפי הוראה של ד"ר מזרוחין, עקב מצב פסיכוטי פעיל.

האבחנה בשחרור הינה סכיזופרניה לא מאורגנת, סב – כרונית עם התפרצות (כלומר שהייתה מחלה זמן רב ועכשיו הייתה התפרצות חמורה יותר מהרגיל). כתוב שבקבלתו "בהכרה מלאה, מתמצא בכל המובנים, משתף פעולה ברצון רב, מדבר בשט(ף), דיבור ספונטני, תמיד לעניין, אינו מסוגל למסור פרטים. מצב רוח מרומם, אפקט איריטבילי ולא תואם, כעס על הוריו, גילה מחשבות שוא של רדיפה ויחס בעיקר כלפי הוריו, וכן מגלה מחשבות גדלות: "הוא יודע הכל, יודע פסיכולוגיה, הוא בעל מפעל שיש". די מרוכז בשיחה, זיכרון שמור. במחלקה : ………… היה במצב פסיכוטי פעיל, אך קיבל טיפול ברצון.

הטיפול התרופתי שקיבל כטיפול להמשך הינו מסיבי, ומתאים לחולה ממושך: לרגקטיל 100 מ"ג ליום, וליום 10 מ"ג ליום, ארטן 10 מ"ג ליום וזריקת הלידול דקנואט 100 מ"ג לחודש.

ג' המשיך מעקב תרופתי בקופ"ח לאומית, אצל ד"ר מזרוחין, שבדק אותו בצפת בפעם הראשונה. ג' סבל מבעיות בדיבור לאחר שהחל לקבל תרופות, בעיות שלא היו קיימות קודם לכן, אך ד"ר מיזרוחין טען שזה לא מתופעות לוואי של התרופות.

ב – 1995 אושפז שוב לצורך איזון תרופות, כי התרופות לא עוזרות. שינו לו את התרופות במעט, אבל גם זה לא שינה את מצבו, המשיך לישון ונגרמו לו בעיות בדיבור ובראיה.

ב – 1997 אושפז כדי להחליף את התרופות שקבל ללפונקס כי התלונן מתופעות לוואי. המליצו לו לקבל לפונקס שידוע שעושה פחות תופעות לוואי. בקבלה לאותו אשפוז כתוב שהיה בטיפולים ע"י פסיכיאטרים שונים וקיבל תרופות שונות נוגדות פסיכוזה, אבל יש עדיין תופעות לוואי. לצורך התחלת הלפונקס התחילו להוריד תרופות והכל הסתדר ונהיו פחות תופעות לוואי. בסופו של דבר לא קיבל לפונקס. במקביל כתבו בדיווחים שעוסק הרבה במצבו הגופני, ושיש לו אפקט שטוח (הם שכחו שזאת תופעת לוואי של תרופות נוגדות פסיכוזה במינון גבוה מידי לאותו חולה).

 בשנת 2000 ג' פנה לד"ר תאופיק קראקרה בכפר עראבה בגלל תופעות הלוואי שלא איפשרו לו לתפקד. הוא סבל מישנוניות, מסורבלות בדיבור, וקשיים במיקוד הראייה.

ד"ר קראקרה כתב שיש להתחיל להוריד את התרופות. שבוע אחרי הורדת התרופות ג' כבר היה מסוגל לנהוג. הוא הגיע לד"ר אבו נסרה בבריאות הנפש במגאר מבלי שסיפר לו על הגמילה שהתחיל איתו ד"ר קראקרה, התלונן וציין שיש לו בעיה, שכולם חושבים שהוא משוגע.

ד"ר אבו נסרה ענה לו: "אתה באמת משוגע", והחזיר אותו שוב אחורנית.

בשנת 2007 ג פתח עוסק מורשה מחדש אבל המשפחה שוב הלחיצה אותו, מהרגע שהוא הצליח, הם נטפלו אליו.

בשנת 2009 ג' קיבל אומץ מחדש, ופנה שוב לד"ר קראקרה שעזר לו להפסיק את התרופות בהדרגה.

בשנתיים וחצי האחרונות הוא לא מטופל בשום תרופה, מתפקד היטב במשפחה ובעבודה. כפי שציינתי בראש הדברים, פגשתי את בנו כשבא לקבל מכתב לבית המשפט במסגרת סכסוך בתוך המשפחה, ולקראת דיון שהתקיים ב7.6.11 שם נכתב ע"י בני המשפחה בכתב התביעה בין-השאר, שוב, שג' הינו חולה נפש כרוני!

 בבדיקה:

גבר שנראה כפי גילו, מעט שמן. מסודר, מגיע בזמן, המסמכים שהביא מאורגנים. יוצר ושומר קשר עין. המצב הרגשי תואם. מדבר בהתרגשות על השנים הקשות שעבר, ועל העוול שנגרם לו ולמשפחתו הגרעינית מצד אביו ושאר בני המשפחה (בשיחות עם הרופאים הם טוענים שזה ממש כך מאז ועד היום!).

מדבר בשטף, מידי פעם בולע מילים או הברות. קשה לעצור אותו, מידי פעם נזכר בסיטואציות נוספות ומנסה להסביר גם אותן. לעיתים קשה לעקוב אחר רצף הדברים, אך בס"ה עסוק בנושא לשמו הגיע, מתאר באופן מציאותי את המצב, הדבר היחיד שלא ברור הוא למה הוא רוצה לתבוע רק את הרופאים, ולא את המשפחה שגרמה לכל הסיפור. מנסה להסביר לי שזה לא מתאים לתרבות הדרוזית ולחברה ולמגזר הערבי לעשות משהו נגד המשפחה: גם אם אתה יודע שהם הזיקו לך, אתה צריך לכבד אותם ולהגן עליהם. היום הוא עומד מול כל המנהגים וכן תובע את ההורים והמשפחה.

 ללא מחשבות שווא מסוג כל שהוא, ללא מחשבות גדלות, ללא ביזאריות. ריכוז טוב, לא מוסח ע"י גורמים חיצוניים כטריקת דלות, צעקות בחוץ וכדומה. זיכרון טוב.

כשמדבר על נושאים פחות טעונים רגשית מדבר בצורה מסודרת איטית ורגועה. מצליח להסביר לי כמה עקרונות בפיסיקה עליהם שמעתי בעבר בקווים כלליים בלבד, בצורה פשוטה, כשזה רלוונטי לנושא.

 השיחות עם הרופאים המטפלים מהכפר:

 בשיחה איתי, כנ"ל, ד"ר מג'ד עסאקלה אמר מספר פעמים, חזר והדגיש שהוא, בתור רופא משפחה המתגורר בכפר ניסה לשכנע את ג' לבוא לשיחות אצלו במקום לקחת תרופות. לדברי ד"ר עסאקלה הוא מתגורר באותו כפר ומכיר את כולם, כולל את משפחת XXXX בכלל ואת ג' בפרט, ויודע שג' הינו אדם רגיל, טוב, מוכשר, ומוצלח. עבד ועובד היטב בשיש, ובני משפחתו הכניסו אותו למצוקה כלכלית כשאחד הקרובים בני גילו בערך פיזר צ'קים של ג'. הכל היה ידוע בכפר, והרופא ידע שאין בעיה רפואית, אלא רק מצוקה כלכלית, והוא צריך תמיכה רגשית. ג', מרוב שכיבד את המשפחה שלו הסכים לקחת תרופות, בתקווה שזה יעזור, אבל זה רק עשה לו תופעות לוואי, ולא עזרו כל דברי הרופא, ג' פחד להפסיק את התרופות. במשך כל השנים זה אותו דבר, וג' לא חולה, אלא מדוכא ע"י התרופות.

 בשיחה אתי ד"ר עדנאן חטיב, שהיה רופא משפחה בקופ"ח לאומית 17 שנים, ובכפר מגאר 27 שנים הביע כעס רב על הפסיכיאטרים שלא ביררו עם רופא המשפחה ועם מקומות העבודה מחוץ למשפחה לגבי תפקודו של המטופל שלהם, וקיבלו את דברי בני המשפחה ללא בדיקה, וכך קבעו אבחנה הרת גורל כל-כל סכיזופרניה.

 לדעתו ג' בריא לחלוטין והוא היה בסטרס שבני המשפחה גרמו לו כשגנבו את המפעל שלו, ואח"כ הרופאים האמינו למשפחה שהוא משוגע. המשפחה גרמה לו לחץ, ביזתה את משפחתו הגרעינית וגרמה לנזקים רגשיים חמורים לילדיו של ג'.

 לדברי ד"ר עדנאן חטיב ג' אדם בעל מערכת יחסים טובה מאד עם אשתו וילדיו, מה שסותר את האבחנה של סכיזופרניה, המשפחה שלו דפקה אותו. ד"ר חטיב לא ראה בו שום דבר חריג.

 ד"ר חטיב הסביר לג' שהתרופות מיותרות ואם יש לו לחץ נפשי מהמשפחה שממררת לו את החיים שייקח כדור הרגעה רגיל, כמו שהוא עצמו לוקח לפעמים, וזה לא יפריע לו להמשיך לתפקד. ד"ר חטיב קבל תיק מוכן עם אבחנה של סכיזופרניה, ולמרות זאת כן התחיל להוריד לו את התרופות לפי המלצות ד"ר קראקרה.

 ד"ר חטיב מתפעל מהיכולות האינטלקטואליות של ג' בתחום הפטנטים, ומזכיר לכל מי ששכח, שחולה סכיזופרניה לא מסוגל לדברים כאלה.

 דיון:

 קריאת החומר הרפואי של ג' ס' הינה מצב מביך לכל פסיכיאטר.

 הבדיקה – הפניה הראשונה לפסיכיאטר בנובמבר 1992 מציינת מצב פסיכוטי, אך ללא כל סימן מהותי בבדיקה, אלא רק לפי סיפור המשפחה. אין כל מסוכנות כלפי עצמו או סביבתו אך הוא נשלח לאשפוז כפוי על פי הוראת אשפוז, בחשד למצב פסיכוטי.

החוק דורש:

א. מצב פסיכוטי ברור; ו- ב. מסוכנות ברורה ומידית לעצמו או לסביבתו, שנובע ישירות מאותו מצב פסיכוטי.

ברור שלא זה מה שתואר.

מעבר לכך לא נמצאה עד היום הוראת האשפוז המקורית, ואין בתיק טופס חתום ע"י המאושפז של הסכמה לאשפוז. כתוב בכמה מקומות שהוא נשאר באשפוז לאחר שכנועים וכל הזמן בקש שחרורו, אבל לא החתימו אותו, אפילו אשתו בקשה לחתום על אחריותה ולשחרורו.

 כלומר האשפוז כולל ההבאה לאשפוז מביה"ח בצפת, בוצע ללא סמכות חוקית. העלו אותו לאמבולנס ולא ידע לאן לוקחים אותו, הוא שאל ושאל לאן אנו הולכים ולא קיבל מענה (הוא נחטף) למחרת בבוקר שאל חולה אחד איפה אני, וכך ידע שהוא במזרע.

 באשפוז עצמו הסתמכו על דיווחי המשפחה. כשהוא טען שהוא בעל מפעל לשיש קבעו שיש לו מחשבות גדלות, במקום לברר אולי הוא צודק ולא המשפחה. רופא המשפחה ידע שזה נכון, אבל לא טרחו לשאול ולברר אצל מישהו מחוץ לחמולה, ולכן הסיקו מסקנות מוטעות.

 לפי הדיווח היו לו מחשבות שווא נגד המשפחה. במצב כזה החולה בדרך כלל מסרב לפגוש את המבקרים, אצל ג' כל הדיווחים הינם על כך שקיבל את המבקרים בצורה חיובית.

 אף אחד לא ניסה לבדוק אולי יש לג' משהו נגד המשפחה בגלל דברים מציאותיים, למשל שפיזרו צ'קים שלו ולא שמו לב לדיווחי הצוות הסיעודי על קשר טוב בין ג' למשפחה.

 לא צוין שקיבלו את רשותו של ג' לתת מכתב או מסמך לביטוח לאומי – עניין הסודיות הרפואית של ה"חולה" כמו נשכח מלב.

 ג' מדבר היום עברית לא רעה בכלל, אך מידי פעם הוא אומר דברים שלא נשמעים הגיוניים, בגלל בעיית תחביר בעברית. ג' מדבר מהר מאד, ולפעמים בולע מילים. הוא סיפר לי שבמסגרת ניסיונותיו למצוא מקום לנוח בו לכמה ימים, כמו שהמליצה מלכה גנני, הוא נסע למלון "כלנית" בכרמיאל, ששייך לעירייה, והוא שאל על השם של המנהל בית המלון והשאיר לו פתק שכתב לו שחייב לפגוש אותו. בבוקר נפגשו וג' הסביר לו שעלולים לבוא אחריו חמולות, ואם חס וחלילה יהיה קשה, שיבין והפועלים בבית המלון כי מדובר על מצב חריג ולא מסוכן ושלא ייבהלו ולא צריך לערב משטרה (בתרבות הדרוזית אצל הדתיים בשנת 1992, יציאה למלון לא הייתה דבר מקובל). כך טענו ההורים.

הרופא בבית החולים הבין מג' שהוא חושב שבית המלון "כלנית" שייך לו (נמסר מהקרובים היה בבית מלון שטען שהוא בעל המלון ונמסר מהם שג' רוצה לפתוח חברת שיש) זה מה שמסרו ההורים, ג' מסר שכן יש לו מפעל שיש והם לא האמינו לו, ואף הביא זאת כהוכחה למצב הפסיכוטי בו ג' נמצא. הרופא כנראה לא הבין את ג' אך חשב שכן מבין את התוכן, ומפני שהניח שמדובר באדם פסיכוטי הוא לא ניסה לבדוק את ההיגיון שבדברים, אלא ראה בכך אסמכתא נוספת לפסיכוזה.

בשורה אחרי התיאור הזה הרופא כותב שג' חולה בסכיזופרניה.

מאותו שלב והלאה כבר לא הייתה שום שאלה בקשר לאבחנה.

 הדיווח הראשון היה שמדובר באירוע ראשון, אח"כ זה הפך ברישומי הרופאים להתלקחות של מצב כרוני, לא ברור איך תוך אותו אשפוז הנתונים השתנו כשבעצם כל ההיסטוריה הקודמת התקבלה ע"י אותם בני משפחה.

 האבחנה הייתה של סכיזופרניה לא מאורגנת. במצב הזה חוסר הארגון אמור להיות קיצוני ביותר, עם מילים לא קשורות אחת לשניה, והתנהגות לא תואמת גם לא בתחומי הדאגה לתחומי העזרה העצמית. אצל ג' אין שום דיווח על התנהגות כזאת, נהפוך – הוא. הוא תמיד דאג לעצמו לשמירה על לבושו ניקיונו וכדומה. ודוח וציין שהוא מוטרד לעתידו ועתיד אשתו וילדיו.

כדי לאבחן סכיזופרניה צריכים להיות סימפטומים של המחלה,  לפחות שניים מהבאים:

הזיות, מחשבות שווא (שברור שהן אכן לא נכונות), חשיבה לא מאורגנת, התנהגות קטטונית (עמידה כמו פסל מוזר שעות ארוכות, או תנועתיות יתר ללא סיבה ומטרה, לא רלוונטי במקרה של ג') או סימפטומים שליליים (לא רלוונטי במקרה של ג').

 כמו-כן צריכים להיות הפרעות תפקודיות בעבודה ביחסים הבין אישיים או בתפקודי העזרה העצמית.

 משך ההפרעה צריך להיות חצי שנה ברצף, לפחות.

 בתור התחלה אפשר לומר שהאבחנה ניתנה פחות מחודשיים מתחילת האשפוז, ואין צורך אפילו להתפלמס עם הסימנים והסימפטומים היו או לא היו.

 מעבר לכך הסימנים והסימפטומים לא היו.

 צורת האבחנה – לקיחת האנמנזה ( אנמנזה – סיפור המחלה): כמו שטען באוזניי בכעס רב, ובצדק, ד"ר עדנאן חטיב, לקתה בכשלים חמורים: האנמנזה צריך שתושמע ע"י יותר מגורם אחד, במקרה שלפנינו המשפחה נשמעה כנראה כל-כך משכנעת, ששכחו את הכלל הפשוט הזה.

 גם אם אדם נסער ומדבר בשטף, וגם אם הוא טוען שיש לו מפעל, וחייבים לו כסף, עדיין הוא בא ממקום ישוב ידוע ומפורסם, ואפשר "לרחרח" ולבדוק. הפערים בין האנמנזה ובין ההתנהלות שלו במחלקה, מול הצוות, מול המשפחה ומול החולים האחרים, היו צריכים לעורר תמיהות לגבי האבחנה.

 מעבר לשאלת האבחנה: כמות התרופות שקיבל להמשך טיפול הינה מתמיהה, בעיקר לנוכח אי המסוכנות שלו לאף אחד. בדרך כלל לאחר התפרצות ראשונה של מחלת נפש, יינתנו תרופות כרוניות רק אם הייתה מסוכנות ממשית תוך כדי התקף.

שוב, במקרה שלפנינו כתוב בפירוש שאין כל מסוכנות לעצמו או לסביבתו.

 אחת הבעיות הקשות והכאובות ביותר למטפלים בחולי הסכיזופרניה היא חוסר ההתמדה של החולים בטיפול, לאחר שאוזנו כראוי והם משוחררים מאשפוז לחיים בקהילה.

מאות רבות של קולמוסים ומזרקים נשברים מידי שנה בגלל בעיה זו, והיא בין החשובות ביצירת הנטל הכלכלי על מדינות העולם הנאור בטיפול בסכיזופרניה: חוסר ההתמדה של החולים בטיפול, בגלל תופעות לוואי קיימות או בגלל חשש שתופענה, ובגלל חוסר התובנה למחלה ולסיכון של חזרתה.

חברות התרופות עושות מאמצים לפתח זריקות ארוכות טווח עבור החולים שנתן רק לתת להם זריקה חודשית לשחרור איטי, וכך להבטיח שלפחות בחודש הקרוב לא תהיה התפרצות של המחלה.

 ג' אכן קיבל לפחות שניים מסוגי הזריקות האלה, בנוסף למינונים גבוהים של תרופות נוספות. למה? מי רצה לסמם אותו? לאיזה צורך?

 עצם היותו של ג' מתמיד בקבלת הזריקות ושאר התרופות, מפחד להפסיק טיפול למרות שרופאי הכפר הציעו לו מעקב וטיפול הרגעתי, מוציא אותו כמעט אוטומטית מגדר חולה סכיזופרניה.

ברור שזה עזר להתקפי החרדה, במקום הקסנקס שקבל מד"ר ורדי, אבל לא צריך תותח כדי להרוג זבוב.

חולי סכיזופרניה לא נקשרים למטפלים בהם, אלא כועסים עליהם מאד. ג' הראה לי תמונות שצולמו במחלקה, עם צוות האחיות (מתלמדות) אצלן מצא אוזן קשבת ברמה אנושית. הוא דיבר עליהן בחום ואמר שהן היו האור בתוך כל המצב הנורא באשפוז. באשפוז החוזר הוא שאל על המטפלים אשר טיפלו בו בכפייה ומסר להם ד"ש. זה לא חולה סכיזופרניה!

החותמת – האבחנה של מחלת הסכיזופרניה המשיך להזיק לג' במהלך כל השנים ועד לאחרונה ממש, כפי שציינתי, גם בסכסוך של כל החמולה אתו שהגיע לדיון בבית –המשפט ביוני השנה, אחד הטיעונים של המשפחה היה שג' חולה נפש, סכיזופרני כרוני, והם תומכים בו.

 הערות:

 ג' סיפר לי שפנה לכמה רופאים בבקשה לבדוק את המסמכים ולכתוב את חוות הדעת הזאת שהוא אינו חולה סכיזופרניה. רופאים שונים סרבו בנימוק שלא יכול להיות שכולם טעו.

 מי שמעתיק מחברו, ולא מקשיב ומברר בעצמו, יכול לפעמים לטעות. כשיש משפחה , מכובדת ומוכרת, גם רופא טוב יכול לטעות, ולדלג על שלבים באבחון. "אין כמו רוטינה טובה" הינו משפט זהב. גם אני ניסיתי לנהוג כך בתיק זה.

 סיכום ומסקנות:

 ג' ס' הינו אדם רגיש ורגשן, הסובל לעיתים מהתקפי חרדה ולחץ.

ג' ס' אינו סובל מסכיזופרניה.

האשפוז הראשון, מרגע הנסיעה באמבולנס מצפת הינו בלתי חוקי, ואינו עומד בדרישות החוק לטיפול בחולי נפש ה'תשנ"א-1991, ולכן דינו כחטיפה וכליאת שווא.

האבחנה של סכיזופרניה גרמה לג'ול לנזק במשך כל שנים ועד ימים אלה ממש. מבחינה רפואית מבחינה כלכלית (לא היה מסוגל לעבוד בגלל תופעות הלוואי) ומבחינה חברתית ומשפחתית – הסטיגמה.

התרופות שקיבל במשך שנים ארוכות גרמו לו לתופעות לוואי קשות, מקובלות ומוכרות אצל רבים הנוטלים אותן, גם אצל אלו שנוטלים אותן בצדק.

תופעות לוואי אלה לא אפשרו לו תפקוד נורמטיבי במשך שנים ארוכות.

חוות דעת זו ניתנת כעדות לבית המשפט.

ציית לפסיכיאטר 2

מדריך פנימיה טיפולית "קמר" בפיקוח משרד הרווחה בישוב לקיה בדרום היכה חניך בן 13

מדריך פנימיה טיפולית "קמר" בפיקוח משרד הרווחה בישוב לקיה בדרום היכה חניך בן 13

חניך פנימיה טיפולית "קמר" בישוב לקייה ברח מהפנימייה והגיע לתחנת עיירות, שם סיפר כי המדריך שלו בפנימייה הכה אותו.

חקירת המשטרה העלתה כי המדריך שהבחין בקטטה בין נערים בפנימייה סטר למתלונן והכניס אותו לחדר שם המשיך להכותו.

"הוא הכה אותי ודחף אותי לתוך חדר וסגר את הדלת".

כך סיפר נער בן ה-13 לחוקרי הנוער בתחנת עיירות, לאחר שברח ברגל מהפנימייה קמר בה למד בישוב לקייה.

רס"מ ישראל אברהם וסמ"ר משה יחזקאל חוקרי נוער תחנת עיירות, הביאו למעצרו של המדריך, גבר בן כ- 38 שנים תושב כסייפה. מהחקירה, בה לטענת המשטרה, קשר את עצמו המדריך לאירועים עלה כי באותו יום בו ברח הקטין המדריך הבחין בקטטה שהתפתחה בינו לבן נערים אחרים ובתגובה הוא סטר לו, הכניס אותו לחדר ושם החל להכות אותו, תוך שהוא אינו מאפשר לו לצאת מהחדר. לאחר שהקטין הצליח להימלט מהחדר ונס לחדרו הגיע המדריך לחדרו והמשיך להכותו עם מקל של מטאטא עד שזה נמלט ממנו.

בתום חקירה מקצועית ולאחר ביסוס התשתית הראייתית הוגש על ידי פרקליטות דרום נגד המדריך כתב אישום ובקשה למעצר עד תום ההליכים.

מפקד תחנת עיירות, סנ"צ יניב רחמים, ציין כ :

"מדובר בתקיפה חמורה של קטין חסר ישע על ידי מבוגר שבעצם היה אחראי לשלומו ולביטחונו ואין מקומו של החשוד במערכת החינוך בכלל ובפנימיות האמורות להוות מסגרת מגנה בפרט וכי החקירה נמשכה עד למיצוי הדין עם המדריך המכה".

על פי כתב האישום שהוגש על ידי פרקליטות מחוז דרום, המדריך היכה את הילד באמצעות המקל בגבו. כתוצאה מהמכות שספג החניך הוא סבל מפציעות רבות בהם גם שטפי דם רבים שעורפו, צווארו, בכתף, בצוואר ובחזה.

פנימיית קמר שייכת למשרד הרווחה, מאיר כהן שר הרווחה, אף ביקר בפנימיה זו, פגש נערים ונערות בסיכון ואף הכין עימם ארוחת ערב.

לצערנו הרב, שוב מתגלה כי פנימיות משרד הרווחה אשר אמורות להיות מגן לקטינים – מסכנות את השוהים שם, והם חשופים לאלימות והתעללות קשה מצד חניכים.

כהן היה לשר הרווחה הראשון המבקר בפנימייה לילדים בדואים בישוב לקיה ושוחח עם הילדים: "זהו מצב לא תקין שיש רק פנימייה אחת בדרום לילדים בדואים, בשנת 2014 אסייע לפתוח פנימייה נוספת".

כהן, הדגיש: "על המדינה מוטלת אחריות לפעול לחיזוק הבדואים ולפיתרון הבעיה בנגב. מצד אחד בנחישות בנושא האדמות ומצד שני בשוויון בתנאים".

בסיכום הביקור במקום, נפגש השר ארוכות על הילדים השוהים בפנימייה ולא הסתיר את התרגשותו הרבה במהלך השיחה עימם:

"אתם ילדים אמיצים ונבונים. אני אבקר אתכם באופן ספונטאני ואהיה כמו חבר ואח גדול בשבילכם", אמר השר לילדים. כהן הבטיח למנהל הפנימייה כי יגיע לבקר מידי פעם באופן ספונטאני ויסייע בכל שיידרש לחיזוק הפנימייה בה שוהים כשישים ילדים. "זהו מצב לא תקין שיש רק פנימייה אחת בכל הדרום לאוכלוסייה הבדואית המתמודדת עם קשיים לא מעטים. בשנת 2014, אפעל לפתיחה של פנימייה נוספת."

לאור ההתעללות החמורה שעוברים הקטינים מצד מדריכים בפנימיות משרד הרווחה – טוב יעשה מאיר כהן, אם ישאיר את הילדים האלה בביתם, הסיכון של הילדים המוצאים בכפיה מביתם הינו דווקא מצד משרד הרווחה.

קישורים:

חשד להתעללות מינית חמורה בילדה בת 7 בפנימיית בית הילד שכונת גילה ירושלים – משרד הרווחה מטייח

עדי רווח ואורלי וונדה – מטפלות במעון חוסים "אילנית" של משרד הרווחה בפרדס חנה הורשעו בהתעללות קשה בילדים

משרד הרווחה מטייח התעללות בחוסה במעון – האמא: "אסור היה לי לשתוק"

משרד הרווחה מפקיר ילדים להתעללות והזנחה במעון עין השלושה – מאי 2012 – סיוט שלא נגמר. . .

אמיר שוורץ עובד סוציאלי ראשי לחוק באגף לטיפול באדם עם מוגבלות שכלית ולחוק הכשרות המשפטיית – עבריין מורשע! בד"מ 121/13

אמיר שוורץ עובד סוציאלי ראשי לחוק באגף לטיפול באדם עם מוגבלות שכלית ולחוק הכשרות המשפטיית – עבריין מורשע! בד"מ 121/13

אמיר שוורץ עובד סוציאלי ראשי לחוק באגף לטיפול באדם עם מוגבלות שכלית ולחוק הכשרות המשפטית – עבריין מורשע – גזר דין בית הדין למשמעת של עובדי המדינה בד"מ 121/13 מיום 28.1.14 בקובץ PDF

הצביעות של איגוד העובדים הסוציאליים: לא הוציאו הודעת גינוי על חבר מרעיהם העבריין המורשע עו"ס אמיר שוורץ, תיק בד"מ 121/13 מיום 28/1/2014 בית הדין למשמעת של עובדי המדינה, בכך שביצע עבירות פליליות מזעזעות מתמשכות יותר מ- 30 שנה. שתיקת איגוד העובדים הסוציאליים מעידה יותר מכל, על דרכי הילוכם, וכי העבודה הסוציאלית הינה מלאכת טומאה מזוהמת המחללת את כבוד האדם ורומסת אותו עד עפר. לא זו אף זו: בית הדין למשמעת של עובדי המדינה לא פרסם את גזר הדין באתרו, כדי לשמור על "כבוד" המקצוע המטונף הנקרא עבודה סוציאלית.

אמיר שוורץ עובד סוציאלי, ביצע סחר בבני אדם מעל 30 שנה. הוא רמס את כבודם של חוסים, גרם לכליאת אזרחים ללא פיגור במוסדותיו, התעשר כקורח מסבלם של חוסים ולא חס ולא חמל למראה סבלם של הנתונים למרותו. במשך שנים ארוכות כתב אמיר שוורץ דברי כזב ובלע כנגד חוסים בלשון משתלחת, כאשר בחוות הדעת שנכתבו על ידו יש בהם כדי להשפיל את החוסים ולעשותם מטרה לשנאה, לבוז וללעג. בכך פגע בתדמיתם והציגם באור שלילי. בקישורים מטה תוכלו להיווכח באמור.

לפנינו דוגמא מייצגת של עובד סוציאלי שיותר מ- 30 שנה ביצע עבירות פליליות חמורות ביותר ללא יראה מאימת הדין, וגזר הדין העלוב מוכיח כי החוטא יצא נשכר.

עו"ד עופר רון שתבע את משרד הרווחה, חשף את תיבת הפנדורה, ובין היתר, חשף כי מדובר בעובד סוציאלי המתחזה בתואר דוקטור, וכי מדובר בעובד ציבור המבצע בעבודה פרטית בלא שקיבל היתר לכך ותוך שהעמיד עצמו בחשש לניגוד עניינים בפגיעה במשמעת שירות המדינה בהתנהגות בלתי הולמת עובד מדינה, כמו גם בהפרת הוראות התקשי"ר וכללי האתיקה לעובדי המדינה.

גזר הדין שניתן ביום 28 בינואר 2014, מעלה 5 סעיפי אשמה חמורים ביותר בהם הודה העובד הסוציאלי אמיר שוורץ, כשבסופו של יום הוחלט כי יפרוש משירות המדינה. גזר הדין חוטא כנגד ציבור הנפגעים ממעשיו הפליליים של אמיר שוורץ, בין היתר, הוא חוטא כנגד דודו דהן, וממחיש באופן מקומם כי בית הדין למשמעת של עובדי המדינה, נהג בכפפות של משי בעבריין שדרס את חוקי המדינה ברגל גסה ואין לו חרטה על מעשיו.

אמיר שוורץ לא נפגע מגזר הדין, שכן הוא ממשיך ומנהל את חברת ק.ט.ב. קהילה טיפולית בריאה בע"מ, שהוקמה על ידו לצורכי רווחים כספיים על גבם של חוסים הלוקים במוגבלויות שונות. הוא ממשיך ומנהל עשרות הוסטלים בבעלותו ועשרות חברות הקשורות בסחר בבני אדם בבעלותו.

גזר הדין:

יוסף אמיר שוורץ - גזר דין בית הדין למשמעת של עובדי המדינה בד"מ 121/13 מיום 28/1/2014 - גזר דין עמוד 1
יוסף אמיר שוורץ – גזר דין בית הדין למשמעת של עובדי המדינה בד"מ 121/13 מיום 28/1/2014 – גזר דין עמוד 1
יוסף אמיר שוורץ - גזר דין בית הדין למשמעת של עובדי המדינה בד"מ 121/13 מיום 28/1/2014 - גזר דין עמוד 2
יוסף אמיר שוורץ – גזר דין בית הדין למשמעת של עובדי המדינה בד"מ 121/13 מיום 28/1/2014 – גזר דין עמוד 2
יוסף אמיר שוורץ - גזר דין בית הדין למשמעת של עובדי המדינה בד"מ 121/13 מיום 28/1/2014 - גזר דין עמוד 3
יוסף אמיר שוורץ – גזר דין בית הדין למשמעת של עובדי המדינה בד"מ 121/13 מיום 28/1/2014 – גזר דין עמוד 3
יוסף אמיר שוורץ - גזר דין בית הדין למשמעת של עובדי המדינה בד"מ 121/13 מיום 28/1/2014 - גזר דין עמוד 4
יוסף אמיר שוורץ – גזר דין בית הדין למשמעת של עובדי המדינה בד"מ 121/13 מיום 28/1/2014 – גזר דין עמוד 4
יוסף אמיר שוורץ - גזר דין בית הדין למשמעת של עובדי המדינה בד"מ 121/13 מיום 28/1/2014 - גזר דין עמוד 5
יוסף אמיר שוורץ – גזר דין בית הדין למשמעת של עובדי המדינה בד"מ 121/13 מיום 28/1/2014 – גזר דין עמוד 5
יוסף אמיר שוורץ - גזר דין בית הדין למשמעת של עובדי המדינה בד"מ 121/13 מיום 28/1/2014 - גזר דין עמוד 6
יוסף אמיר שוורץ – גזר דין בית הדין למשמעת של עובדי המדינה בד"מ 121/13 מיום 28/1/2014 – גזר דין עמוד 6

קישורים:

שקד מכון לפסיכולוגיה רחובות – הולכת שולל ותעתוע האזרחים ובית המשפט

שקד מכון לפסיכולוגיה רחובות – הולכת שולל ותעתוע האזרחים ובית המשפט

שקד מכון לפסיכולוגיה מתקשה להתמודד עם תוצאות תחקיר ידיעות אחרונות מיום 21.2.14  "מאבקה של אם – אמא הגישה עתירה לבית המשפט העליון נגד 'מכון שקד' לפסיכולוגיה ברחובות" המעלה כי מדובר במכון לשרלטנות ותאוות בצע, המנוהל על ידי פטרוניו משרד הרווחה, אשר הם אלו המכתיבים את חוות הדעת היוצאות תחת לוגו של המכון.

קצינות הלכלוכים סיוון צמח וענת שמואלי, הן שכירות עט שתמורת אתנן כספי כותבות דברי בלע והכפשות נגד הורים, וטוענות כי מדובר בדוח "מקיף ומקצועי".

למרבה התמיהה, מכון שקד מתעתע באזרחים ובבית המשפט וטען כי מדובר ב'מכון פרטי' – ברם נמנע מלספק מסמכים כספיים המוכיחים כי מדובר במכון הנשלט על ידי משרד הרווחה, ביודעו כי מדובר במסמכים העלולים להפלילו, מנסה עתה להוליך שולל הן הציבור והן את בית המשפט.

מכון שקד – שמניעיו ושיקוליו הזרים כבר נחשפו בכתב התחקיר, פועל גם עתה באופן המבזה את האזרחים, ומרשה לעצמו להמשיך ולהכפיש בהודעות נאצה מכתובת IP המשוייכת אליו.

קצינות הלכלוכים סיון צמח וענת שמואלי, המתיימרות בתואר פסיכולוגיות, הפגיזו בשלל תגובות מכפישות ושקריות את האם נשוא התחקיר.

כל התגובות המכפישות, נשלחו מכתובת IP 109.67.147.109 – שהיא כתובת אינטרנטית המשוייכת למכון שקד רחובות. סיון צמח וענת שמואלי מבצעות עבירות פליליות ופסולות ביודעין, ומוציאות דיבתה רעה של האם.

מסתבר כי קצינות הלכלוכים סיון צמח וענת שמואלי לוקות בפיצול אישיות חמור ולכאורה גם בבעיות המוכרות בתחום הנפשי, כפי שתיווכחו מיד לראות: פעם הן קוראות לעצמן "שילה", פעם "אנטון", פעם "שמחה" ופעם "אנטולי" וכו' וגו'. מדובר ב- 526 הודעות שיטנה ששלחו "הפסיכולוגיות" לאתר אינטרנט שחשף את דרכי המרמה והשקרים של המכון. בשלב מסוים עצרה בעלת האתר את התגובות והותירה בהמתנה "46 תגובות". להלן צילום מסך של תגובות הזבל מכון שקד לפסיכולוגיה רחובות.

הייתם מפקירים את ילדיכם 'לטיפול' במכון שקד רחובות?

שקד מכון לפסיכולוגיה - שולח הודעות נאצה מכתובת IP109.67.147.109  לאחר שנחשף בכתבת תחקיר כמכון הנשלט בידי פטרונו משרד הרווחה
שקד מכון לפסיכולוגיה – שולח הודעות נאצה מכתובת IP109.67.147.109 לאחר שנחשף בכתבת תחקיר כמכון הנשלט בידי פטרונו משרד הרווחה

קישורים:

"העובדת הסוציאלית אמרה לי לוותר על ילדיי"

"העובדת הסוציאלית אמרה לי לוותר על ילדיי"

כך טוענת אם שילדיה נלקחו ממנה בעקבות דוח של מכון 'שקד' לפסיכולוגיה מרחובות. תלונות שהצטברו נגד המכון, המספק שירותי איבחון וטיפול, וגם חוות דעת שנידונו בבית המשפט, מעלות חשש כי במקרים מסוימים הוא נשען על מסקנות משרד הרווחה, מסיבות כלכליות. מכון 'שקד': "אנו גורם ניטראלי, מקצועי ואובייקטיבי".

איילת רוטה-גבאי, 20.2.2014

טענות קשות עלו בחודשים האחרונים נגד מכון 'שקד' לפסיכולוגיה ברחובות. מדובר במכון פרטי המספק שירותי אבחון וטיפול במקרים הקשורים לשירותי אימוץ ואומנה, ובנוסף מטפל במשפחות המופנות אליו על ידי פקידי סעד. 'התנועה למען עתיד ילדינו', הנלחמת למען זכויות הורים ומלווה משפחות בבתי משפט, הגישה לאחרונה תלונה למשרד הבריאות בנוגע לתיפקודו של המכון והחלטותיו.

הורים ששלושת ילדיהם כמעט הורחקו מהבית בהמלצת המכון טוענים כי החלטותיו נעשות, לכאורה, בלי קשר למציאות וללא התייעצות עם גורמים מקצועיים נוספים. אם לא די בכך, בעתירה שהוגשה לבית המשפט העליון על ידי אם שילדיה נלקחו ממנה, נטען כי במכון 'שקד' עיינו במסמכים חסויים וחיברו לגביה חוות דעת עוד בטרם שוחחו עמה.

מכל התלונות עולה טענה אודות קשר בלתי ראוי לכאורה בין המכון, שאמור לספק חוות דעת בלתי תלויה ונייטראלית, ובין משרד הרווחה, וזאת בשל סיבות כלכליות לכאורה.

בלי הילדים

בתמונת פספורט זעירה, החבויה בתוך נרתיק תעודת הזהות של האם, מצולם בנה הקטן בן הארבע. בתמונה, שמקומטת מעט לאחר שנים ארוכות של געגועים ודמעות, הוא מחייך. אמו, שאוחזת את התמונה בעדינות, מחייכת אליו בחזרה. חמש שנים עברו מאז צולמה התמונה. הילד כבר בן תשע, אבל לאמו אין אף תמונה עדכנית שלו. "במרכז הקשר אסור לצלם", היא מסבירה. "וזה המקום היחיד שבו אני רואה אותו בשנים האחרונות, שעה וחצי בשבוע, עם השגחה של עובדת סוציאלית. כשהוא רואה אותי, הוא מחבק אותי ומבקש לבוא איתי הביתה. הלוואי שיכולתי לקחת אותו".

את אחיו הבכור, שנלקח ממנה כשהיה בן שש והיום הוא כבר בן 11, לא ראתה מאז נלקח ממנה. "הוא לא נכלל בהסדרי הראייה", היא מספרת. "אחרי שנים ארוכות של הכפשה והשחרת השם שלי מצד בן זוגי לשעבר, העובדות הסוציאליות טוענות שזה לא טוב בשבילו לפגוש אותי". חמש שנים היא נלחמת כדי להשיב לחזקתה את ילדיה, או לפחות לקבל את הזכות לפגוש אותם בהסדרי ראייה הוגנים. "העובדת הסוציאלית כבר אמרה לי לוותר", היא מספרת בשקט. "היא אמרה שעוד כמה שנים הם יגיעו לגיל 18 ואז אני אוכל לראות אותם, אבל איך אני יכולה לוותר? הבאתי שני ילדים לעולם, הם חלק ממני, מהלב שלי, איך אני יכולה לוותר במאבק כל כך צודק".

 למה ילדייך נלקחו ממך?

"הטענה הייתה שאני אלימה ומסוכנת לילדים".

 זה נכון?

"לא. כמה חודשים קודם לכן החל סיכסוך גירושין ביני ובין בן זוגי לשעבר. חודשיים לפני שהילדים הוצאו מהבית, נקבע על ידי בית משפט שאני מקבלת משמורת על הילדים. פתאום הוא התחיל להגיש נגדי כמות עצומה של תלונות במשטרה. 12 תלונות הוגשו יום אחרי יום. הוא טען שאני אלימה לילדים ומסכנת אותם. יש לי מסמך שמאשר שעברתי איבחון למסוגלות הורית אצל פרופסור בבית חולים 'איכילוב', שקבע חד משמעית שאני לא מסוכנת לילדים. לאחר מכן נסגרו כל התיקים נגדי מחוסר אשמה פלילית".

 האם. נאבקת לקבל את ילדיה בחזרה (צילום: אבי מועלם)

האם. נאבקת לקבל את ילדיה בחזרה (צילום: אבי מועלם)

 האם מניחה על השולחן קלסר עב כרס. בתוכו מסודרים בדקדקנות עשרות מסמכים משפטיים, איבחונים ודוחות. היא מדפדפת בין המסמכים, עד שהיא מגיעה לעמודים החתומים על ידי משטרת ישראל והפרקליטות. "הרינו להודיעך כי החקירה בעניינך שנפתחה בגין חשד לביצוע עבירת התעללות פיזית/נפשית של אחראי בקטין נסתיימה בשלב זה", נכתב שם. "התיק נסגר על יד פרקליטות מחוז תל אביב. עילת הסגירה: לא נמצאה אשמה פלילית במעשייך".

 "לא דיברו איתי"

עם סגירת תיקי החקירה היא הייתה בטוחה כי ילדיה ישובו אליה, אך המציאות הוכיחה אחרת. "הילדים נשארו אצל אביהם", היא ממשיכה לספר. "פקידות הסעד החליטו, מסיבה לא ברורה, שהילדים, לא רק שלא יחזרו אליי, אלא שגם לא אזכה להסדרי ראייה הוגנים". את בנה הצעיר היא רואה פעם בשבוע תחת השגחה ואת בנה הבכור אינה פוגשת כלל. האם סירבה לוותר ופנתה שוב ושוב לגורמי הרווחה. "בספטמבר 2013 החליט בית המשפט שאעבור איבחון במכון 'שקד' ברחובות לקביעת המסוגלות ההורית שלי וכדי לסייע לבית המשפט להחליט אם אזכה לראות שוב את ילדי. לא הייתה לי שום אפשרות בחירה. נקבע שמכון 'שקד' הוא זה שיבצע את האיבחון, כי הוא זה שעובד עם משרד הרווחה".

 עשית את האיבחון?

"הם מעולם לא דיברו איתי. לא פנים מול פנים ואפילו לא בטלפון. הדבר הראשון שצריך לעשות לפני שפונים לבית המשפט כמכון מאבחן ומטפל הוא לדבר איתי. במקום לדבר איתי הם הוציאו מכתב בלע לבית המשפט".

לפי מסמכים רשמיים, בספטמבר 2013 מינה בית המשפט את מכון 'שקד' לבקשת עובדות משרד הרווחה לערוך איבחון לאם ולילדיה. לטענת האם, סמכויות הפיקוח של המכון פגו בנובמבר 2013, אך עד לאותו יום לא נערך לה לטענתה איבחון, ואיש מהמכון לא שוחח עימה. למרות זאת, חודשיים לאחר מכן הגיע לבית המשפט מכתב מטעם מכון 'שקד'. "לא רק שהם מכפישים אותי שם, וזה בלי שדיברו איתי בכלל, אלא שהם גם מציינים כי קראו את התיק המשפחתי החסוי, למרות שסמכויות הפיקוח שלהם פגו, כך שאסור היה להם לעיין בתיק הזה באופן חוקי".

האם נלחמת בימים אלה בשתי חזיתות משפטיות שונות. היא הגישה עתירה לבית המשפט העליון, שבה היא מציגה את מכון 'שקד' כגורם המוטה להשקפתה לטובת משרד הרווחה, ובכך מונע ממנה את הזכות לראות את ילדיה, ובנוסף הגישה תלונה לנציבות תלונות הציבור על שופטים. שם היא טוענת, כי שופט בבית המשפט התיר קבלת מכתב ממכון 'שקד', שבו יש "משוא פנים וגיבוש דעה מוקדמת", וכן כי המכון פנה לבית המשפט ב"חוסר סמכות מוחלטת בתיק משפחה חסוי".

 "לפעמים אני מרגישה שאני נלחמת נגד תחנות רוח, אבל אני לא מתכוונת לוותר. חמש שנים אני רואה את הילדים שלי רק מרחוק. לפעמים אני רואה את הבן הקטן שלי בדרך לבית הספר, עם ההליכה המסורבלת שלו, שאני מכירה כל כך טוב מאז שהתחיל ללכת". היא משתתקת לרגע ומנגבת את עיניה מהדמעות. "חמש שנים שלא חגגתי להם יום הולדת, או אמרתי להם לילה טוב. אסור לי ליצור איתם קשר, אסור לי להתקשר. אני לא מסוגלת לשבת ולחכות".

 אמא זו היא אינה היחידה שטוענת להתנהלות לקויה של המכון הרחובותי. בשבועות האחרונים הוגשה למשרד הבריאות תלונה חתומה על ידי יעקב בן יששכר, העומד בראש 'התנועה למען עתיד ילדינו' שנלחמת למען זכויות הורים. במכתב דורש בן יששכר מהמשרד לבדוק את התנהלותו של מכון 'שקד', ואף להפסיק את פעילותו. "מכון 'שקד' הוא מכון שבו פסיכולוגים אמורים לתת חוות דעת לעניין כשירות הורים לגדל את ילדיהם, אך הוא בונה חוות דעת לפי רצון הרווחה", כותב בן יששכר. להשקפתו, "המכון מסתיר את קשריו עם עובדי הסעד, שלפעמים אף יושבים במכון ומנפיקים יחד את חוות הדעת. יש פה תעשיית מיליונים של כ־25 אלף שקל לאיבחון".

לדברי בן יששכר, 'התנועה למען עתיד ילדינו' מייצגת עשרות הורים מול שירותי הרווחה בבתי המשפט. "מכון 'שקד' הוא אחד המכונים הפרטיים שעובד עם בתי המשפט, עושה איבחונים, קובע מסוגלות הורית, ומשנה חיים של אנשים. משרד הרווחה עובד עם כ־15 מכונים פרטיים שכאלה, ועומד על כך שכשנדרש איבחון, הוא ייעשה באחד המכונים הללו בלבד", הוא טוען.

תגובות

ממשרד הרווחה נמסר בתגובה: "לעניין בני הזוג, לשכת הרווחה החלה לטפל במשפחה בעקבות תלונות של הקהילה ומערכת החינוך על מצב הילדים. הלשכה הציעה לבני הזוג לעשות הערכה במכון 'שקד' כדי לקבל המלצות טיפול ולבדוק דרכי טיפול במשפחה. בני הזוג הסכימו ללכת למכון 'שקד' ושיתפו פעולה. התשלום עבור האיבחון נעשה על ידי שירותי הרווחה. מכון 'שקד' ערך בדיקה למשפחה וקבע חד משמעית כי יש להוציא את הילדים מהבית. מכון 'שקד' הוא מכון עצמאי ומקצועי מאוד שמבצע בדיקות כאלה. למשרד הרווחה אין כל השפעה על החלטות המכון.

"לעניין האם: בית המשפט, בדיון שקיים בנוכחות שני ההורים בתאריך 8.9.13, קבע כי על ילדי המשפחה לעבור איבחון רגשי מעמיק. על כן בית המשפט קבע כי על משרד הרווחה לקבוע מכון מתאים שיבצע את האיבחון. בחירת המכון נעשתה על רקע העובדה כי מדובר במכון מקצועי ביותר, המורכב מצוות פסיכולוגים קליניים, בין היתר בכירים. המכון בעל ניסיון רב בתחום האיבחון והטיפול. היות שהמוקד הינו איבחון עבור בדיקת טובת הקטינים, הוחלט כי שירותי הרווחה יממנו את האיבחון כדי שההורים לא ימנעו את ביצועו עקב קשיים כלכליים.

"חשוב להדגיש: אין בין משרד הרווחה ומכון 'שקד' קשרים כלכליים. התשלום הינו על ביצוע האיבחון הספציפי.

"טענותיה של האם לגבי סיום סמכויות לא תואמות כלל את המציאות העובדתית: בית המשפט ממשיך עד היום לבקש את מעורבות והתייחסות שירותי הרווחה. פניית המכון לבית המשפט לקבלת הנחיות הייתה בעקבות מכתב בעל תוכן מאיים מבא כוחה של האם.

 "לעניין טענותיה לסגירת תיקי המשטרה: האם הורשעה לאחרונה בבית המשפט השלום בהליך פלילי שהתנהל נגדה. בין היתר הורשעה בגין התנהגותה האלימה כלפי עובדי ציבור. שירותי הרווחה ימשיכו לפעול לקידום צרכי הקטינים של המשפחה".

* מדובר בשקר וכזב, האם לא הורשעה מעולם – מדובר בהכפשה נוספת פרי מוחה הקודח של פקידת הסעד שמסרבת להפנים כי הילדים שייכים לאם, ועליה להחזירם אליה, ויפה שעת אחת קודם.

 ממכון שקד נמסר בתגובה: "מטעמים של חיסיון אין ביכולתנו להתייחס באופן ישיר לתלונות המדוברות, אלא באופן כללי בלבד לעבודתו של המכון. מכון שקד עוסק בטיפול ובאבחון של ילדים ונוער ובני משפחותיהם. עובדים בו פסיכולוגים מתחומי העיסוק הקליני, החינוכי, ההתפתחותי והשיקומי. "במכון נערכות הערכות מסוגים שונים, הן עבור הורים ומשפחות הפונים באופן עצמאי, והן עבור כל שרשרת הגורמים המעורבים בעבודה עם ילדים ונוער בסיכון: גורמי טיפול במערכת החינוך, לשכות רווחה, פנימיות, קלטי חירום, מרכזי הגנה, שירותי אומנה, השירות למען הילד, בתי המשפט לנוער ולמשפחה ועוד.

 "המכון נותן שירותים לגופים אלה, אך הוא אינו "עושה דברם". לא "יושבים בו" גורמי רווחה. המכון משמש כגורם ניטראלי, מקצועי ואובייקטיבי הנותן חוות דעת המבוססות על אמות מידה מקצועיות ואתיות בלבד. לעיתים הממצאים תומכים בכיוון או בהערכה של הגורם המפנה, ולעיתים הם בניגוד מוחלט להלך הרוח של הגורם המפנה, כל מקרה לגופו, על פי העניין. המכון אינו משמש כחותמת גומי של גורם כלשהו, אינו "מתאם עמדות" ואינו משרת אינטרסים כאלה או אחרים, זולת האינטרס של הילד הנמצא בסיכון, כדי שיקבל את הטיפול וההגנה להם הוא זקוק לצורך ביטחונו והתפתחותו התקינה.

 "במסגרת העבודה הקשורה בילדים ונוער בסיכון נדונות לעיתים קרובות סוגיות קשות וטעונות מאוד עבור ההורים שילדיהם, או הם עצמם, מאובחנים במכון. סוגיות אלו כוללות שאלות של הגורם המפנה לגבי מסוגלות הורית, גיבוש דרכי טיפול לילדים ולמשפחותיהם (לעיתים בחסות החוק), בדיקה של פגיעה או הזנחת ילדים על ידי הוריהם ועוד. כאשר ממצאי הערכות אלו נמסרים להורים, הם חווים לעתים רגשות קשים של כעס, עלבון ועוול.

 הניסיונות להצביע על מחדלים או להציע דרכי טיפול נחווים כפלישה לרשות הפרט או כאקט רודפני. חלק מההורים מצליחים לרתום את התובנות המוגשות להם באמצעות התהליך האבחוני לטובת ילדיהם ולטובתם. חלק אחר מגיב בניסיון לתקוף אישית את הגורם המאבחן או את הגורם המפנה, להאשים אותם בחוסר מקצועיות או במגמתיות, ולהשליך את האחריות אל מחוצה להם. כחלק מעבודתנו בהגנה על ילדים אלו, אנו – כמו כל הגורמים המעורבים בהגנה על ילדים – מהווים כתובת לכעס ולהאשמות חסרות שחר".

 הסיפור המלא בגיליון סופ"ש של 'ידיעות רחובות'.

קישורים:

טראומת מרכזי הקשר – תחקיר נעמה לנסקי ומיכל יצחקי

טראומת מרכזי הקשר – תחקיר נעמה לנסקי ומיכל יצחקי

"ברגע הפכתי להיות 'אבא אלים שמטריד מינית את בתו'" • עדויות ממרכזי הקשר

פשעי משרד הרווחה – טראומת מרכזי הקשר – ישראל היום – פברואר 2014 – הכתבה המלאה בקובץ PDF

טראומת מרכזי קשר תחקיר נעמה לנסקי ומיכל יצחקי
טראומת מרכזי קשר תחקיר נעמה לנסקי ומיכל יצחקי

בכל יום ראשון, לקראת השעה שלוש, היה גילי מסיט הצידה את כל עיסוקי חייו וממהר אל מרכז הקשר שבעיר מגוריו. הוא ידע שאסור לו לאחר, כי עומדת לרשותו רק שעה אחת בשבוע. 60 דקות. 3,600 שניות, ולא שנייה אחת יותר, כדי להיות עם בתו היחידה, בת החמש וחצי.

אם יאחר, יאבד כמה שניות של להיות איתה, ואת זה הוא בשום אופן לא יכול להרשות לעצמו. מה גם שהוא עלול להיענש. מישהו עשוי לקבל את הרושם השגוי שלא אכפת לו, או שהוא לא אבא אחראי מספיק, ולבטל כליל את שישים הדקות האלה, שהוא מחכה להן ורק להן במשך כל השבוע. שלפניהן ואחריהן החיים שלו תפלים, ריקים ועצובים.

אז הוא היה מקדים, תמיד. בשעה שלוש בדיוק היה נכנס בשערי מרכז הקשר, פוסע בשביל הגישה כשמצלמות מתעדות את צעדיו. בכניסה היה נבדק באופן יסודי על ידי מאבטח חמוש, עובר תחת גלאי מתכות ומתיישב לחכות לילדה בחדר האחד ששימש עוד הורים המנותקים מילדיהם.
במרכז נאסר על גילי לחבק את בתו, לנשקה או ללחוש באוזנה הקטנה עד כמה הוא אוהב אותה ומתגעגע אליה, ושהיא הסיבה היחידה שהוא מוכן לסבול את הביקורים המשפילים האלה.
"בחדר היחיד שעמד לרשותנו ישב אבא נרקומן, כשבנו הקטן משחק על הרצפה, לידו ישבה אמא שהידרדרה לזנות ולסמים, ואני, אבא נורמטיבי שבחיים לא פגע בזבוב, אבל עם הגירושים הפך ברגע להיות 'אבא אלים שמטריד מינית את בתו', זה מה שטענה גרושתי.
 

"בשעה היחידה הזאת בשבוע שבה ראיתי את הבת שלי, כל מה שעבר לי בראש היה איך אני מצליח במקום ההזוי הזה, שלא שייך אלי או לחיים שלי, לקיים מפגש עם הבת שלי, שייראה הכי נורמלי שבעולם. ניסיתי לדחוס לתוך השעה הזאת את כל מה שאפשר.
"בגלל שתמיד יש עובדות סוציאליות במקום, שמפקחות עליך, מקשיבות ומתעדות כל מה שנאמר ומתרחש, המצאנו לעצמנו עם הזמן שפת סימנים, שתהיה רק שלנו. שני מצמוצים בעיניים זה 'התגעגעתי'. מצמוץ אחד ארוך וחזק: 'אני אוהב אותך'. וכשהילדה שלי היתה משפשפת את העיניים באגרופים הקטנים שלה, זה היה כדי להגיד לי שלא אדאג לה, שהכל יהיה בסדר. בפעם הראשונה שהירשו לנו לצאת לבד אל הגינה היא רצה אלי ואמרה לי, 'אבא, בוא נצא מהר ונתחבק חזק חזק, לפני שיגידו לנו שאסור'"
גילי (שם בדוי, כמו כל שמות הורי הקטינים המוזכרים בכתבה), בן ה־45, מצא את עצמו במרכז קשר בעקבות גירושים מרים מאשתו, כשבתו היתה בת חמש. הוא אדם מפורסם, שכולכם מכירים – מה שמעיד שהסיפורים האלה אינם פוסחים על אף אחד. בארבעת החודשים הראשונים אחרי הגירושים, עד שהוסדרו הביקורים במרכז הקשר, היה רואה את הילדה בקושי שעה בחודש.
"גרושתי התלוננה באוזני פקידת הסעד שאני נוגע בבת שלי באופן מיני. בהמשך היא הגישה נגדי שלוש תלונות במשטרה בטענה שאיימתי עליה. זימנו אותי לחקירה, אבל אפילו לא פתחו לי תיק. הבינו שהכל המצאה". ולמרות כל זאת, מרכז הקשר הפך למסגרת האבהות שלו למשך שנתיים.
כש־60 הדקות עם בתו היו מגיעות אל קיצן, היה גילי נותר בכיסאו בתוך מרכז הקשר, בעוד בתו יוצאת החוצה אל אמא שלה, שבאה לאסוף אותה. הסיבה: "נימוקי ביטחון ומניעת חיכוך בעת העברת הילדה מאביה לאמה". גילי נאלץ להמתין כעשרים דקות, "ואני לא יכול לשכוח את התמונה הזאת: אני מביט במסך הטלוויזיה במעגל סגור ורואה את הבת שלי הולכת בשביל ומתרחקת ממני, ויודע שהנה מתחיל עוד שבוע קשה של בכי, עד למפגש הבא".
מרכזי הקשר הופיעו בישראל בשנות התשעים, עבור הורים בלתי מתפקדים, שזאת דרכם לפגוש את ילדיהם, או עבור הורים שבשל טיעוני מסוכנות הוצאו ילדיהם אל מסגרות חוץ־ביתיות. עם השנים ועם עליית מקרי הגירושים, הפכו מרכזי הקשר לברירת המחדל של שירותי הרווחה ומערכת המשפט במקרים של סכסוכים קשים בין ההורים, מחלוקת על הסדרי ראייה, ותופעות של ניכור הורי: הימנעות או סרבנות של הילד לקשר עם אחד מהוריו, לא פעם בשל הסתה מצד ההורה השני. גם ילדים השוהים עם אמהותיהם במקלטים לנשים מוכות עשויים לפגוש כך את אביהם, וכן ילדים של הורים פגועי נפש, נרקומנים או אלכוהוליסטים.
מרכזי הקשר כפופים לשירותי הרווחה העירוניים ומאוישים בעובדים סוציאליים, שמפקחים על ההורים בעת המפגשים עם הילדים. לעיתים משרתות שם בנות שירות לאומי. המפגשים במרכזי הקשר מתחלקים לשלושה סוגים: מפגשים בפיקוח מלא, שבהם העובד הסוציאלי יושב ליד ההורה והילד לאורך המפגש כולו; מפגשים בפיקוח חלקי, שבהם נוכחותו הפיזית של העובד הסוציאלי אינה רציפה, או שהפיקוח נעשה מרחוק, באמצעות מראה חד־צדדית או טלוויזיה במעגל סגור; ומפגשים בלי פיקוח, שמתקיימים מחוץ לכותלי מרכז הקשר, כשהמרכז משמש רק נקודת מסירה והחזרה של הילד, כדי למנוע חיכוכים בין שני ההורים.

64 מרכזי קשר, 4,100 ילדים

בישראל פועלים לא פחות מ־64 מרכזי קשר. על פי נתוני משרד הרווחה, שאותם מציג המשרד מכוח חוק חופש המידע, עמד תקציב המרכזים בשנת 2012 על כארבעה מיליון שקלים וחצי. באותה שנה טופלו במרכזי הקשר 2,540 משפחות; כמעט 4,100 ילדים פגשו כך אחד מהוריהם או את שניהם. בממוצע, כל מרכז קשר משמש כ־65 ילדים למפגשים עם הוריהם.
בשנת 2004, לשם השוואה, היו בישראל 67 מרכזי קשר, אך טופלו בהם רק 1,774 משפחות, קרוב ל־3,100 ילדים. במילים אחרות: בתוך שמונה שנים זינק מספר המשפחות המטופלות במרכזי קשר בישראל ב־43 אחוזים. מספר הילדים שפגשו את הוריהם במרכזי קשר עלה ב־33 אחוזים.
התקציב של מרכזי הקשר בשמונה השנים האלה אף זינק יותר: ועלה ב־91 אחוז – מ־2.3 מיליון שקלים ב־2004, ל־4.4 מיליון ב־2012.
על פי ההוראות המפורטות בתקנון העבודה הסוציאלית (תע"ס) של משרד הרווחה, מרכז הקשר "נועד לבנייה והבנָיה מחדש של הקשר בין הורים לילדיהם. המגמה היא לבנות, במידת האפשר, תוכנית התערבות שתאפשר בצורה הדרגתית, לפי הצרכים והיכולות של הקטינים וההורים, לעבור מהסדרי ראייה במסגרת מוגנת להסדרי ראייה עצמאיים ללא פיקוח".
ההפניה אל מרכז הקשר נעשית באמצעות פקיד הסעד ובכפוף לצו בית משפט. יש מקרים שבהם בית המשפט מעניק לפקיד הסעד את הסמכות להחליט על משך הביקורים עד לחזרה להסדרי ראייה עצמאיים. אפשר להניח כי בראש מעייניהם של פקידי הסעד עומדת טובתם של הילדים, הצורך להגן עליהם ולנקוט זהירות מרחיקת לכת כדי שלא ייפגעו.
המפגשים במרכז הקשר נמשכים בשלב הראשון חצי שנה, ואז מתבצעת הערכה תקופתית ראשונה בין הגורמים השונים המלווים את המשפחה, כדי להחליט אם להמשיך בהם. אם מוחלט שהם יימשכו, מובא המקרה אחת לכמה חודשים לעיונה של "ועדת תסקירים", שבה נוכחים שני ההורים, נציגים של המחלקה לשירותים חברתיים, פקיד סעד מחוזי לסדרי דין ופקידי סעד נוספים, ולעיתים עובדים סוציאליים המלווים את המשפחה. בעת הכנת הכתבה שוחחנו עם הורים שפגשו את ילדיהם במרכזי קשר במשך שנים. המקרה הממושך ביותר שהובא לידיעתנו הוא של אב שפגש את בתו במרכז קשר במשך שש שנים.
"ברבים מהמקרים, ההורים יושבים בוועדת התסקירים בלי ייצוג", אומר עו"ד שחר שוורץ, המתמחה בדיני משפחה. "הזמן קצר וקצוב, ואנשים מרגישים שלא שומעים אותם. אחרי הוועדה, ההורים בדרך כלל לא מקבלים את סיכומי הפגישה. במקרה הטוב הם יראו את הדו"ח יומיים לפני הדיון בבית המשפט. במקרים רבים עורך הדין לא רואה את הדו"ח, והשופט נאלץ לעשות הפסקה של כמה דקות כדי לאפשר לעורך הדין ללמוד אותו".
הורים רבים, בעיקר אבות, וכן אנשי מקצוע שעימם שוחחנו, טוענים שהורה יכול למצוא את עצמו בקלות נשלח למרכז קשר – ללא צורך ושלא בצדק. על פי נתונים לשנת 2010, שנאספו על ידי "הקואליציה למען הילדים והמשפחה", ארגון הפועל למען אבות גרושים וילדיהם, בין 25 ל־33 אחוזים מכלל האבות המבקשים הסדרי ראייה נשלחו למרכזי קשר.
משרד הרווחה, לעומת זאת, טוען כי השיעור עומד על כ־15 אחוזים בלבד – 1,725 אבות מתוך 11,500 תסקירים שנערכו בעקבות גירושים.
לצורך ההשוואה: בארה"ב השיעור נע בין אחוז אחד לשניים, ובאוסטרליה הוא עומד על כשלושה אחוזים. יצוין כי משרד הרווחה לא נענה לבקשתנו לקבל נתונים מספריים מדויקים הנמצאים בידיו, על הפילוח המגדרי ועל סיבות ההפניה אל מרכזי הקשר. 
"בכל מצב שבו יש התנגדות של האם להסדרי ראייה רגילים בין הילד לאב, האב מופנה אוטומטית למרכז קשר", אומרת ד', שבמשך שנים הועסקה כעובדת סוציאלית במרכז כזה.
"לצערי הרב ראיתי מקרים של אבות נורמטיביים לחלוטין, שלא היוו שום סכנה לילדים, ובכל זאת, האימהות, שידעו שהם יהיו מוכנים להרבה ויתורים כדי לראות את הילד, ניצלו את זה והשתמשו בילדים. אני מעריכה שקרוב לעשרים אחוז מהאבות הגרושים שמגיעים למרכז הקשר לא צריכים להיות שם.
"גם כשהפגישות מתקיימות במרכז קשר, יש אימהות שמערימות קשיים נוספים על ידי התנגדות לשעת המפגש, או שהן מודיעות ברגע האחרון שהילד לא יגיע כי הוא חולה. היו מצבים שבדקתי את האישור הרפואי שהאם שלחה וגיליתי שהוא היה שקרי. אבל ידינו כבולות. למערכת הרווחה יש כללים ברורים מאוד, ומי שיוצאת נגדה, נפגעת.
"היה לי מקרה שבו זיהיתי שהאם עושה שימוש בילדים כאמצעי ניגוח מול האב. כשניסיתי להתריע על כך בפני האב ובפני העובדות שאיתי, ננזפתי. לא אהבו את ההתערבות שלי ואת נקיטת העמדה. זו מערכת שלא מוכנה ולא מסוגלת לקבל ביקורת".
חצר עירומה ורהיטים חומים
לפני כמה שנים, בראיון שהעניקה פקידת הסעד הארצית לסדרי דין סימונה שטיינמץ לעיתון "הארץ", היא טענה כי במרכז הקשר מתקיים "הליך טיפולי, שבסופו של יום יבנה קשר נורמטיבי מחוץ למרכז הקשר". ד' טוענת שהדברים האלה רחוקים מאוד מהמציאות.
"אנחנו לא דמויות טיפוליות, אסור לנו לטפל באנשים שמגיעים למרכז – רק לפקח ולהתבונן. אחרי כמה חודשים אנחנו כותבות חוות דעת, שמועברת לפקידות הסעד. בינתיים ההורה והילדים חווים כאב עצום.
"על סמך חוות הדעת שלנו ועל סמך כל המידע שנמצא אצל פקידת הסעד היא כותבת תסקיר, שאותו היא מעבירה לבית משפט עם ההמלצה שלה אם אפשר להפסיק את הביקורים במרכז הקשר או שצריך להמשיך אותם. לרוב, בית המשפט מקבל את המלצת פקידת הסעד. יש מצבים שבהם חוות הדעת של העובדת הסוציאלית במרכז היא חיובית, אבל היא לא באה לידי ביטוי בתסקיר של פקידת הסעד".
את מיקומם המדויק של מרכזי הקשר לא מפרסמים ברבים, מחשש לפעולות מחאה ונקמה מצד ההורים. באוגוסט 2012 הגישו כמה אבות גרושים עתירה לבית המשפט לעניינים מינהלתיים בירושלים מתוקף חוק חופש המידע. העתירה כללה שישים סעיפים הנוגעים למדיניות משרד הרווחה בנוגע לטיפול בזכויותיהם של ילדים שהוריהם מצויים בהליכי גירושים, וביקשה בין היתר כי משרד הרווחה יפרסם בפומבי את רשימת המרכזים, לרבות כתובותיהם. משרד הרווחה אמור להגיש את תשובתו לעתירה עד השבוע הבא.
ניסינו להיכנס לכמה מרכזי קשר. בכל המקרים נתקלנו במאבטח או בעובדת של המרכז, שאסרו עלינו לעבור את שער הברזל הנעול ללא ליווי של פקידת סעד או עובדת סוציאלית.
לבסוף הצלחנו להיכנס למרכז הקשר בנס ציונה, הממוקם בשכונה שקטה לא רחוק ממרכז העיר. כמו מרכזי קשר נוספים, גם הוא מגודר בגדר גבוהה, ובכניסה ניצב שומר. החצר הקטנה עירומה ממשחקים, נטולת פרחים או דשא, למעט עשב שוטה ועץ פיקוס גדול, המטיל עליה את צילו, וממילא, ההורים אינם מורשים לצאת החוצה עם ילדיהם.
המרכז ממוקם בקומתו התחתונה של בניין דו־קומתי. הוא שקט מאוד, קירותיו בהירים, והמבואה כמעט נטולת חפצים או קישוטים כלשהם. שני חדרים משמשים למפגשים בין ההורה לילד, וגודל כל אחד מהם – כתשעה מטרים רבועים. בכל חדר ספה קטנה, כמה כורסאות או כיסאות, שטיח ושולחן קפה. בפינת החדר מחשב הניצב על שולחן קטן, והוא משמש את העובדות הסוציאליות כשאין משפחות במקום.
מרכז קשר בנס ציונה. צילום: יהושע יוסף
הריהוט והווילונות הם בגוונים של חום ואפור, נטולי כל קישוטים. אין בהם דבר המזכיר סביבה חמה, שמחה ומחבקת, כמו סביבה שבה אמורים לשהות ילדים. בכל אחד מחדרי הקשר היו מונחים בפינה כחמישה משחקי קופסה וכמה ספרים, ותו לא.
על קיר החדר מותקנת מצלמת טלוויזיה במעגל סגור, ועל אחד הקירות קבועה מראה חד־כיוונית גדולה, שמעברה השני אפשר לצפות ולפקח על ההורה וילדיו. יש גם רמקול, שבו יכול העובד הסוציאלי להרעים את הערותיו ואיסוריו.
שני חדרי הקשר תחומים מצד אחד במטבחון ובחדר ישיבות, המשמשים את עובדי המרכז, ומהצד השני בחדר מזכירות.
עוד בשלב שלפני תחילת המפגשים עם הילד במרכז הקשר, מחויב ההורה לחתום על כתב התחייבות משפיל, הכולל בין היתר "הסכמה לבדיקת חפציי ולבדיקה גופנית שתיעשה בכניסתי למפגש, בהתאם לשיקול דעת המאבטח", וכן התחייבות לסדר את חדר הקשר בתום המפגש. ההורה מתחייב "שלא להתלחש עם הילד/ים במהלך הביקור ולא לערב את הילד/ים בנושא הסכסוך על ידי תחקורים, האשמות או העברת מכתבים או כספים להורה המשמורן".
סעיף מקומם במיוחד קובע כי "ההורה מתחייב שלא לצלם את הילדים (במצלמת סטילס או וידאו) ולא להקליטם, ללא אישור צוות המרכז".
ההורה מתחייב "לא להעניש את הילד/ים בזמן הביקור, לא לנהל ויכוחים במרכז עם ההורה השני ו/או עם צוות המרכז". כמו כן, על ההורה להצהיר כי "ידוע לי שאם צוות המרכז מתרשם מהתנהגות שאינה מאפשרת את קיום הביקור, הוא לא יתקיים, או יופסק" – סעיף המותיר חירות מוחלטת בידי עובדי מרכז הקשר לשלוט בקיומם של המפגשים.
איחור ללא הודעה מוקדמת של יותר מעשרים דקות יגרום לביטול המפגש. אי עמידה באחד מסעיפי כתב ההתחייבות עלולה לגרום להפסקת הביקור, ואף לביטול מוחלט של הסדרי הראייה, עד להחלטה של בית המשפט, מה שעלול להימשך חודשים ארוכים.
"אם תלחשי לילד שלך 'מתוק שלי, אני אוהבת אותך' – העובדת הסוציאלית מייד תתערב ואת תסתכני בביטול המפגש", מספרת לילך (45), שפוגשת כך את בנה, היום בן תשע, בארבע השנים האחרונות. בעלה לשעבר התלונן נגדה על אלימות, הילד הוצא מהבית לפנימייה, ולאחר שהושב אל אביו הוסת נגדה. כל התלונות נסגרו מזמן מחוסר אשמה.
"במרכז הקשר שלנו, כולם יושבים באולם אחד. דוחסים שם אינספור משפחות, ואת צריכה להילחם על פינה שקטה. זה מקום משפיל ומייאש, שבו את מקיימת פגישה מהונדסת תחת אורות ניאון, עם הדבר הכי יקר בחיים שלך.
"אני מרגישה שאני חייבת ללחוש לו באוזן, כדי שתיווצר בינינו איזושהי קירבה, אבל אסור לי. יש זמן קצוב לחיבוק. אם הבן שלי מתרפק עלי יותר מכמה שניות, הן יפסיקו את זה. ואני רק רוצה לעטוף את הילד שלי ולהצמיד אותו אלי ולנשק אותו בלי סוף. איזה מין קשר מוזר ומעוות זה?
"בגלל שיש לי רק שעה וחצי בשבוע להיות איתו, הכל אצלי מתוכנן על הדקה. עשר דקות למשחק קופסה – יש שם משחקים מעטים, שכבר נגעו בהם אלפי ידיים – ארבע דקות לציור, רבע שעה לעדכונים שוטפים. אני מנסה להכניס לתוך שעה וחצי את כל מה שאמא רגילה אמורה להספיק בשבוע. לכן בזמן הזה אני לעולם לא עונה לטלפונים, לעולם לא הולכת לשירותים, ואפילו לא שותה כוס מים. איזה הורה שפוי יכול לשרוד בתנאים כאלה?
"אין שם ספונטניות, אין יכולת לזרום עם הילד. הכל מדוד, מתועד, מדווח. את כל הזמן במבחן ואת כל הזמן חוששת שייקחו פעולה מסוימת שלך, שאת חושבת שהיא הכי תמימה ונכונה, ויפרשו אותה לא נכון.
"אני כל כך מקנאת בהורים רגילים", היא אומרת וקולה רועד. "הורים שיכולים להיות עם הילדים שלהם מתי שהם רוצים ואיך שהם רוצים. אני זוכרת איך פעם יצאתי מהבית עם הבן שלי בלילה לראות עטלפים, ואף אחד לא היה יכול להגיד לי, זה אסור, זה לא בסדר. אני מפספסת את השנים הכי יפות בחיים של הילד שלי".

"זה מקפיא את הדם"

קופל אליעזר, מנהל מכון סבר, המתמחה בתופעת הניכור ההורי, אומר שמרכזי הקשר הפכו להיות ערוץ נוסף שבו מעמיקים סכסוכי הגירושים.
"מרכזי הקשר לא מעניקים שום מסגרת טיפולית. הם משמשים מקום שיפוטי וענישתי לכל דבר, שלא רק לא מאפשר בניית קשר, אלא אף מסייע בניתוק קשר".
"לכל הורה שמגיע למרכז קשר מתייחסים כאילו הוא המסוכן ביותר, וזה גורם נזק עצום לכל הצדדים. הורה שנמצא שם בלי סיבה מוצדקת מרגיש תסכול והשפלה. ילד שרואה את ההורה שלו במקום כזה, חוֹוה אותו כלחוץ ומושפל".
"התחושה הזאת, של ההורה ושל הילד גם יחד, מקבלת משנה תוקף לנוכח העובדה שההורה השני לא נדרש לביקורים במתכונת כזאת. רבים מההורים שואלים את עצמם אם הנזק שנגרם לילד ולהם שווה את הביקורים במרכז. רבים מחליטים, מתוך תחושת אחריות לילדיהם, לוותר על הקשר ולמנוע את הנזק הזה".
יוני (50), גרוש זה עשר שנים ואב לילדה בת 12, נמנה עם ההורים שהחליטו שהנזק הנגרם מהפגישות במרכז הקשר עולה על התועלת. הוא לא ראה את בתו בכלל במשך שנתיים, עד לאחרונה. זה מקרה אחד מני רבים שהובאו לידיעתנו, שבהם הפך מרכז הקשר למרכז נתק.
יוני, גרוש ואב לילדה בת 12. החליט לוותר על המפגשים במרכז הקשר ולא ראה את בתו שנתיים. צילום: יהושע יוסף
"עד לפני ארבע שנים לא היתה שום בעיה בהסדרי הראייה שלי עם גרושתי, וגידלתי את בתי מחצית מהזמן. נקודת המפנה היתה בערב חג בשנת 2010, כשגרושתי התלוננה תלונת שווא שאני עושה בילדה מעשים מגונים. לפי הסדרי הראייה, הבת שלי היתה צריכה להיות איתי לכל תקופת החג, והדרך היחידה שבה גרושתי היתה יכולה למנוע את זה היתה הגשת תלונת שווא במשטרה. התלונה נסגרה בלי שבכלל נפתח נגדי תיק, אבל זה הספיק כדי שלא אראה את בתי קרוב לחודשיים.
"חצי שנה לאחר מכן הגיעה תלונה נוספת, ואז פקידת הסעד שטיפלה בנו המליצה שניגש למבחני מסוגלות הורית. לא היה לי ספק שאעבור את המבחנים האלה בהליכה, הרי אין אבא טוב ממני. במכון קבעו שהאינטראקציה שלי עם הילדה מעולה, אבל 'הילדה חרדה'. בית המשפט קיבל את המלצות המכון, והורה לי לעבור טיפולים במכון, שרק אחריהם אוכל להתחיל את הסדרי הראייה במרכז הקשר בפיקוח מלא".
יוני הלך לראות את מרכז הקשר בעירו. במשך שלוש שעות עמד מחוץ לבניין והתבונן בבאים בשעריו. ילדים בוכים, הורים מתוסכלים וכעוסים, ובעיקר אבות שמשפילים את מבטם ונכנסים או יוצאים בצעדים מהירים. "יותר מעשרים ילדים באו לשם בשלוש השעות האלה. זה נראה כמו תעשייה שלמה. לא ייתכן שבמדינת ישראל מוציאים כל כך הרבה ילדים למרכזי קשר. לא ייתכן שברגע שאתה מתגרש, אתה הופך פתאום מהורה נורמטיבי ותורם – להורה בסיכון שמידרדר למקום כזה.
"אמרתי לעצמי שאני לא אתן יד לדבר הזה. לא אתן שעל גב הילדה שלי, המכונים שהרווחה עובדת איתם ומרכזי הקשר יעשו עלי קופה. יש גבול למה שהורה יכול לסבול בחסות המדינה. לבת שלי, ולכל ילד אחר, לא מגיע לראות את האבא שלו במקום אפל ומשפיל. 
"נפגשתי עם העובדת הסוציאלית, והיא שאלה אותי, 'נו, נכון שזה לא כזה גרוע?' הסתכלתי עליה ולא האמנתי.
אמרתי לה שזה יותר גרוע ממה שדמיינתי, זה מקפיא את הדם.
אין מצב שהבת שלי תראה אותי במקום שבו מתייחסים אלי כמו אל אחרון העבריינים.
ואז, בשיא הטבעיות, היא אמרה לי שאולי כדאי שאלך למרכז הקשר במודיעין, כי הוא מהמפוארים שיש, והאוכלוסייה שמגיעה לשם היא האליטה של מדינת ישראל: טייסים, רופאים ועורכי דין".

"איפה חזקת החפות?"

בשנה האחרונה עמד יוני בכל בוקר בכניסה לבית המשפט שבו התנהל משפטו, כשבידיו שלט שבו הוא מאשים את השופט בכך שאינו רואה את בתו. לאחרונה הוא התבשר שעקשנותו והאמונה בצדקת דרכו השתלמו: אחרי שבקשתו לדיון נוסף התקבלה, ואחרי חצי שנה של תסקירים נוספים ודיונים ארוכים, החליט בית המשפט שיוני ישוב בהדרגה לראות את בתו שלא במרכז קשר.
"שני המפגשים הראשונים שלי עם בתי נערכו אצל המטפלת להדרכה הורית ברווחה, ואחריהם היו כמה מפגשים שבהם לקחתי אותה אלי אחרי בית הספר, עד השעה 8 בערב. בקרוב היא חוזרת לישון אצלי, בדיוק כמו שהיה פעם. בדיוק כמו שהיה צריך להיות בכל התקופה הזאת. העובדה שבסוף לא נכנסתי למרכז קשר רק מוכיחה שמלכתחילה לא היה בהם צורך, כי לא היתה בי שום מסוכנות".
שמונה שנים חלפו מאז שרונן (40), שוטר במקצועו, פגש את בנו הפעוט במרכז קשר. אבל תחושות העלבון וההשפלה לא מרפות ממנו עד היום. הוא הגיע לשם לאחר שגרושתו הביעה חשש שהוא יפגע בילד כדי לפגוע בה; זה הספיק לפקידות הסעד ולבית המשפט כדי להוציא צו שחייב אותו לפגוש את בנו בחדר קטן, מאחורי סורג ובריח. הילד היה אז בן פחות משנתיים.
מרכז קשר בפתח תקווה. צילום: יהושע יוסף
"הייתי בא לשם אחרי שכל היום רדפתי אחרי פושעים והגנתי על אנשים בגופי. בבת אחת החלפתי תפקידים והפכתי להיות כמו אסיר, ללא זכויות. האבסורד הכי גדול הוא שכאשר היו התפרעויות במרכז הקשר, העובדות קראו לי לסייע. הן אמרו לי שכשאני נמצא שם הן רגועות, והיו מתגאות שיש להן שוטר אישי שדואג להן.
"בשלב מסוים לא יכולתי יותר לשאת את תחושת העלבון, כשכל הזמן יושבת לידי וליד הבן שלי עובדת סוציאלית, משגיחה עלי ומקשיבה לכל מילה. הרמתי ידיים והפסקתי להגיע. התביישתי. לא רציתי שהבן שלי, למרות שהיה קטנטן, יחשוב שאבא שלו באמת אדם מסוכן שזקוק לשמירה.
"חצי שנה לא ראיתי את הילד, עד שהגעגועים הכריעו אותי. למרות שהעובדות הסוציאליות ידעו שאין באמת סיבה שאהיה שם, הן לא כתבו מפורשות בחוות הדעת שלהן שצריך להפסיק את ההתעללות הזאת בי. גרושתי היתה מגישה נגדי אינספור תלונות. כל שני וחמישי נקראתי למח"ש, הקידום שלי נפגע, ורק בנס לא איבדתי את מקום העבודה שלי. בשלב מסוים הם כבר הבינו שהיא מעלילה עלי, אבל הם היו חייבים לחקור. אחרי שלוש שנים כל התלונות שהיא הגישה נגדי נסגרו".
לדני (32) הספיקו שני מפגשים בלבד במרכז הקשר כדי להבין שהוא לא יוכל לעמוד בחוויה הזאת. הוא הגיע לשם בעקבות תלונה שהגישה גרושתו על אלימות שהפעיל כלפי בתו. חצי שנה הוא לא נפגש עם בתו, הקשר נפגע מאוד, וכשהגעגועים הכריעו, הוא חזר למרכז לתקופה נוספת של חצי שנה.
דני (32). "בסוף התלונה נגדי נסגרה וחזרתי להסדרי ראייה רגילים. אבל הנזק לשני הצדדים כבר נגרם". צילום: אנצ'ו גוש/ג'יני
"התחננתי בפני העובדת הסוציאלית שתוציא אותי, הרי היא ראתה עד כמה הקשר שלי עם בתי מצוין", הוא מספר. "התחושה במרכז הקשר היא שאתה הופך להיות עכבר מעבדה, שבוחנים אותו תחת זכוכית מגדלת. כל מילה או מעשה שלא נראו להם, פסלו אותי כאב וזיכו אותי בעוד מפגשים תחת פיקוח ובהארכת תקופת הביקורים במרכז הקשר.
"אני זוכר שפעם אחת, הבת שלי סיפרה לי שאמא שלה ביקשה ממנה לקרוא לחבר החדש שלה אבא. היא היתה מאוד מוטרדת מכך ושיתפה אותי. בלי לחשוב פעמיים אמרתי לה שרק אני אבא שלה, ושהיא לא חייבת לקרוא לאף אחד אחר בשם אבא. העובדת הסוציאלית במרכז דיווחה על כך מייד לפקידת הסעד שלי, וכבר למחרת היא נזפה בי. היא אמרה לי שאסור היה לי לדבר על כך עם הילדה.
"בסוף, המערכת הבינה שאני לא אב מתעלל, התלונה נגדי נסגרה, וחזרתי להסדרי ראייה רגילים. אבל הנזק לשני הצדדים כבר נגרם".
"המציאות במרכזי הקשר משפילה מאוד", אומר עו"ד שחר שוורץ.
"אתה נמעך שם, כהורה וכאדם. בא לך לזעוק – מי אתם שתקבעו איך אני מחבק את הילדים שלי ואיך אני מדבר עם הילדים שלי? מי שלא עבר את זה יתקשה להבין".
שוורץ לא מדבר רק מניסיונו כעורך דין. הוא עצמו הגיע למרכז קשר עקב תלונות של גרושתו לגורמי הרווחה ולמשטרה על כך שהוא אלים כלפיה. רק אחרי שכבר הותר לו לפגוש את בנותיו שלא במסגרת מרכז קשר הוגש נגדו כתב אישום, והוא נלחם על חפותו ויצא זכאי.
"במשך שנה פגשתי שם את שתי הבנות התאומות שלי, שהיו אז בנות שנה. ילדות שחיכיתי הרבה שנים עד שבאו לעולם. שעה אחת לשתיהן, כשמתוכה, 15 עד 20 הדקות הראשונות נגזלות בגלל קשיי פרידה מאמא שלהן. כשנגמר הזמן הפגישה נחתכת בגסות, באכזריות, באופן לא טבעי ובלי שום התחשבות בסיטואציה. אומרים לאמא להיכנס ולקחת את הילדות, וממש לא משנה אם אנחנו באמצע משהו.
"התקופה במרכז הקשר היתה כל כך קשה, שהייתי קרוב לוותר על הילדות שלי. אבל ידעתי שאם אוותר, לא אוכל להסתכל להן ולעצמי בעיניים. מצד שני, יש לי לקוחות שוויתרו, ואני מבין אותם. כל ההורות שלך משובשת במקום הזה. בישראל, אם אחד מבני הזוג רק טוען על השני שהוא אלים כלפיו, הדרך למרכז הקשר מתחילה להיסלל. איפה חזקת החפות?"

פגישה בליווי אנשי ביטחון

את מרכזי הקשר פוקדים לא רק הורים גרושים. איציק (54) מגיע למרכז הקשר כדי לפגוש שם את נכדו בן השנה וחצי, תינוק בלונדיני ופעלתן, שעיניו גדולות ויפות. התינוק נולד לבנו המוגבל נפשית, שעובד ומתפקד ביומיום, מאישה צעירה הלוקה בנפשה ומתגוררת בהוסטל בקהילה.
"עוד בבטן אמו נחרץ גורלו והתקבלה החלטה שיהיה במשפחה אומנת, ויוכרז כבר אימוץ", מספר איציק. "כשראינו אותו בבית החולים, כשהיה בן כמה שעות, זה נעשה בליווי אנשי הביטחון, כאילו היינו פושעים. מייד לאחר שערכנו לו ברית, שגם על קיומה נאלצנו להיאבק, התינוק נלקח מאיתנו למשפחת אומנה חסויה, אנחנו לא יודעים מי והיכן. רק אחרי שפנינו לבית המשפט ודרשנו לראות את התינוק איפשרו לבני, לאשתי, לבתי הצעירה ולי לפגוש אותו במשך שעה אחת בשבוע, שהיא בפועל חמישים דקות, במרכז קשר שמרוחק שעת נסיעה מהבית שלנו.
"אני בן יחיד להורים ניצולי שואה, ואני לא יכול לשאת את המצב שבו אני רואה את הנכד שלי שעה בשבוע בְמקום נורא ואיום כזה".
איציק מנהל מאבק ער ועיקש בשני מישורים.
תחילה הוא נאבק בהחלטה לייעד את נכדו לאימוץ ולשלוח אותו לאומנה חסויה ולא לאומנה פתוחה, שבה יוכל לבקר את התינוק באופן חופשי יותר ולשמור עימו על קשר בסביבה טבעית. בהמשך הוא מבקש לאמץ אותו בעצמו, שיחיה איתו ועם אשתו ובנו. 
לשם כך הוא אוסף מכתבי המלצה ממעסיקיו; ביום פגישתנו הראה לנו את תעודת השחרור שלו מצה"ל, לאחר ששירת כאיש קבע שלושים שנה. הוא ביקש עכשיו שיוציאו לו אותה מחדש כדי להציג אותה לרשויות הרווחה.
"התמונה המצטיירת היא שרשויות הרווחה עושות הכל כדי שהתינוק יישלח לאימוץ", אומר עו"ד רמי מרמלשטיין, המייצג את הסבא. "הן מסרבות לאומנה פתוחה בטענה ש'התינוק לא ערוך לכך'".
בינתיים, איציק ומשפחתו נאבקים על כל דקה עם הנכד. איציק שולף תיעוד מדויק, שלפיו לפחות פעם בחודש מבוטלים מפגשיהם עם הנכד במרכז הקשר. "פעם אחת משפחת האומנה לא יכלה להביא אותו, פעם אחרת הם נסעו לטיול, או שהעובדת הסוציאלית היתה חולה, או שטענו שהילד בוכה מאוד ולכן לא כדאי שנגיע. חלק מהביטולים נמסרו לנו בסמסים, כאילו שמודיעים לי על ביטול של משהו סתמי, ולא של הדבר שכל חיינו סובבים סביבו עכשיו. וכמובן לא קובעים ביקורים חדשים, שזאת הפרה גסה של צו בית משפט.
"בשבוע שעבר העובדת הסוציאלית שלחה לי סמס שבו נכתב: 'לצערנו הרב כנראה שהביקור במרכז הקשר יתבטל, כי פקידת הסעד לא העבירה למרכז הקשר את התשלומים'. אלה דברים הזויים שזועקים לשמיים. למה אנחנו צריכים להיענש על עניינים ביורוקרטיים שאינם קשורים בנו?
"שוב ושוב אני מוצא את עצמי מגיע לבית המשפט, משקיע כספים ונלחם על חמישים הדקות האומללות האלה עם הנכד שלי. חמישים דקות בשבוע. אני לא מבין למה משפילים אותנו ומתייחסים אלינו ככה. המצב מספיק כואב כפי שהוא, בייחוד בכל פרידה שבה הנכד שלי מורחק מאיתנו, תוך כדי שהוא מסתכל עלינו לאחור, והלב של כולנו נשבר לרסיסים".

"אפלה, חושך ועצב גדול"

"תהום. חושך. שיתוק. מוות". אלו המילים שריקי (45) משתמשת בהן שוב ושוב כדי לתאר את התקופה שבה פגשה את ילדיה במרכז קשר. היא אמא לארבעה ילדים שנולדו לאותו גבר, שחי לצידה ולצד ילדיה, אך היה מתנתק מהם לסירוגין לפרקי זמן ארוכים.
"כשנולד בן הזקונים שלי, לפני שמונה שנים, הבנתי שאני לא סופר־וומן. הבן הקטן אושפז בבית חולים כי לא אכל מספיק, ושם הרווחה סימנה אותי וראתה בזה הזנחה. אז עלתה על הפרק האפשרות של הוצאת הילדים מהבית. בהתחלה נלחמתי נורא, אבל ככל שהזמן עבר, הרווחה המשיכה לפקח עלי ופקידת הסעד דיברה איתי על הוצאת הילדים הקטנים מהבית כעל משהו שגרתי. היה קיץ, הם היו בבית כל הזמן והיה לי קשה לבד. היא מצאה אצלי אוזן קשבת להצעה שלה, ואני הסכמתי לזה בטיפשותי. הסיכום היה שהם יילקחו לחודש או חודשיים לבית ילדים, ושאוכל לבקר אותם כמה שארצה".
שני הילדים הקטנים, בני שנתיים וחמש, הועברו לבית לילדים בסיכון באזור ירושלים, שממנו מועברים הילדים לפנימיות ולמשפחות אומנה. ריקי מספרת כי בתחילה, לתדהמתה, לא ראתה אותם חודש שלם. היא לא ידעה בדיוק איפה הם נמצאים, ולא איפשרו לה לשוחח איתם בטלפון. רק אחרי חודש התאפשר לה לראות אותם במרכז קשר.
"המפגש הראשון היה מלא בושה. הקריעה הזאת מהילדים הכניסה אותי לשיתוק. שמונה חודשים נפגשנו כך. במהלכם, גם אחותם הגדולה, שהיתה בת שמונה, הוצאה מהבית לחודש אחד, לבית ילדים אחר באותו אזור, אבל הצלחתי להחזיר אותה הביתה. אחר כך הצלחתי להחזיר גם את אחיה הקטנים והם כולם איתי עד היום, תחת צו השגחה. אבל את השעה הזאת בשבוע במרכז הקשר, השעה האכזרית הזאת, אני לא אשכח בחיי".
ממעמקי כאבה כתבה ריקי באותם ימים מכתב אל השופטת שדנה בתיקה, שבו תיארה בזמן אמת את חוויותיה ממרכז הקשר: "שעה קצובה אחת בשבוע, שאותה יש למצות, ובמהלכה לתת כמה שיותר חום ואהבה, כדי שלא ישכחו את אמא. במתחם מוקף סורגים, שעה נטולת פרטיות ואינטימיות משפחתית, תחת עינו הפקוחה של העובד הסוציאלי. ואז הוא מודיע: עוד חמש דקות. דקירה בלב.
"הילדים ואני לא רוצים שהדקות הקצובות ייגמרו, והוא שוב מודיע: עוד נשיקה אחת וחיבוק אחד ולהיכנס למונית. סופרים וקוצבים לי את האהבה. ובפרידתנו – בכי ובקשות לחזור איתי הביתה. ומבטים מבולבלים של הילדים, והמונית שנעלמת עם היקר לי מכל. ואז מגיע הרגע ההוא הנורא, שבו האפלה שוב יורדת לחייך. חושך ועצב גדול, דממת תקשורת עד לשבוע הבא. כיבו את האור על הקשר המיוחד עם ילדיי. הפקיעו מאיתנו את הזכות לאהבה, לחופש בחירה, למגע.
"זהו עולם של מפגשים אפלים בין הורים לילדיהם. אתה חש בו כבתוך מרתפים חשוכים של עלבון, השפלה ורמיסת כבוד האדם. אף אחד מהילדים שם אינו צוחק או אפילו מחייך. הורים מהססים להתקרב, מדברים בלחישה ולא בקול רם, כפי שמדברים בדרך כלל עם ילדים. אלה ילדים אבודים, שלא יודעים למי הם שייכים".
אבי ילדיה של ריקי מספר שכשהילדים שבו הביתה אחד מהם רץ סביב שכונת מגוריהם וצעק: "אני חופשי, אני חופשי". הילד, היום בן 12, זוכר איך באחד הביקורים ניסה לברוח ממרכז הקשר במכוניתו של הדוד שלו, שהצטרף לביקור. "אני זוכר שבהתחלה הייתי בוכה כל יום במיטה, לפחות שבועיים", מספר הילד. "כשהמדריך במרכז הקשר היה אומר 'זהו, מספיק', אני תמיד הייתי מבקש עוד קצת, עוד קצת עם אמא. אז אמא היתה קונה לי ביצת קינדר כדי שאשמח. תמיד שאלתי את אמא מתי נחזור הביתה, ולמה אני לא יכול לחזור. אבל אני לא זוכר מה היתה התשובה".
פרופ' ורד סלונים נבו, מהמחלקה לעבודה סוציאלית באוניברסיטת בן־גוריון, עמדה בשנת 2008 בראש ועדת סלונים נבו לבדיקת עבודתן של פקידות הסעד לסדרי דין – אותן פקידות סעד האמונות על הטיפול בסכסוכי גירושים. אחת מהמלצותיה המשמעותיות היתה מינוי "אומבודסמן" – נציב קבילות חיצוני, שאליו יהיה אפשר לפנות.
"מצאנו שאנשים נותרים חסרי אונים ולא יודעים אל מי לפנות בתוך הסבך של שירותי הרווחה", היא אומרת. "היו הורים רבים שטענו בפנינו כי לא שמעו אותם, וטענות על כך ששירותי הרווחה אינם ממלאים אחר תקנות רבות. לא ייתכן שבנושאים כל כך קריטיים לא יהיה בפני מי להתלונן ובפני מי לערער".
המלצתה נדחתה על הסף על ידי משרד הרווחה ושר הרווחה דאז, יצחק הרצוג. "כשר הרווחה תמכתי ברוב המלצותיה של פרופ' סלונים נבו, וחלקן גם יושמו", אמר לנו הרצוג השבוע. "אני מודע לכך שיש ביקורת, אבל מינוי אומבודסמן חיצוני היה עלול לחשק את המערכת, לסכן את חופש העבודה של פקידי הסעד והעובדים הסוציאליים וליצור עוד רובד של ערעורי סרק ואיומים – כשיש עליה למעשה מספיק מנגנוני ביקורת כמו בתי המשפט, מערך של התייעצויות פנימיות וועדות שונות. מדובר בעובדי מדינה שמתמודדים עם מקרים קשים ביותר".

"אי אפשר להקליט"

גם פרופ' ישראל צבי גילת מבית הספר למשפטים במכללה האקדמית נתניה מתקומם על היעדר הביקורת והשקיפות. גילת עמד בשנת 2002 בראש ועדת ייעוץ לקביעת סמכויותיהן של "ועדות ההחלטה" (שבהן מוחלט אם להוציא ילדים מבתיהם) ודרך ההתנהלות שלהן. הוועדה מונתה על ידי שר הרווחה דאז, שלמה בניזרי.
"חברי הוועדה ביקשו שההליכים יהיו שקופים והוגנים", אומר פרופ' גילת, "ואז אין כל בעיה להוציא ילדים מהבית, לשלוח ילדים לפנימיות ולהכניס משפחות למרכזי קשר. אבל אני בטוח שאם הכל היה שקוף ופתוח לביקורת, הדברים האלה לא היו קורים. הבעיה היא שזו מערכת שאינה פתוחה לביקורת. אם אדם מבקש, למשל, להקליט את הנאמר או לקבל פרוטוקול של מה שנאמר בוועדת החלטה או בוועדת תסקירים ולא מאפשרים לו, מה זה מלמד אותנו?
"אלו ישיבות שבהן מוטחת ביקורת קשה בהורים, והם מצידם אמורים להעלות את טענותיהם. אז מדוע שלא יוכלו להקליט? או לאפשר לאדם נוסף להתלוות אליך או לייצג אותך? טובת הילד היא לא עיקרון פסיכולוגי, אלא עיקרון מוסרי".
"צריך לראות בהורים שותפים, לא עבריינים מועדים", מוסיפה ורד סלונים נבו. "לא הייתי מבטלת את מרכזי הקשר, אבל הם צריכים לשמש למצבי חירום והגנה בלבד, במקרים של סכנה ממשית ואלימות. הבדיקה של הדברים צריכה להיות קפדנית ביותר, בשיתוף ההורים והמשפחה. צריך לשאול, עם יד על הלב, האם באמת יש צורך בסביבה הזאת, שהיא כל כך קשה ולא טבעית.
מרכז קשר בתל אביב. צילום: יהושע יוסף
"מחקרים בעולם מראים שכאשר משקיעים בתוכניות טיפול רבות ומגוונות ורואים במשפחה שותפה לתהליך, התוצאות נפלאות – ומביאות להפחתה במספר המקרים הדורשים את הוצאת הילדים מהבית או מרכזי קשר. לכן, לדעתי, יש להשקיע בפיתוח עמוק של הכלים הטיפוליים והשיקומיים שקיימים היום".
ד"ר אלישבע זוהר רייך (67), מנהלת מרכז יחסים לטיפול זוגי, משפחתי ואישי, ועד לפני כחצי שנה מומחית מטעם בית המשפט, מסכימה עם הגישה הזאת.
"ריבוי מקרי הגירושים והסכסוכים בתוך המשפחה, ריבוי תלונות השווא של נשים באין מפריע, וכן טראומות שונות המלוות אנשים רבים, כל אלה זקוקים לטיפול מקצועי שלא קיים היום", היא אומרת. "מרכזי הקשר צריכים להיות תחנה בדרך, עד לרגע שמבררים אם ההאשמות כלפי ההורה הן נכונות. אבל אם מרכז הקשר הופך למהות – לא פותרים את הבעיות, אלא מנציחים אותן.
"לצערי, בפורמט הנוכחי מרכזי הקשר לא יכולים להעניק מענה לקשר נורמטיבי. מדובר במפגש של שעה עד שעתיים, פעם בשבוע. בינתיים נוצרים נתקים בין ההורה לילדיו, ולא מתקיים קשר עם המשפחה המורחבת של אותו הורה. ההורה שמגיע לפגוש את ילדיו במרכז קשר נתפס בעיני הילד כלא ראוי, בעייתי, נוטש, אדם שצריך להיזהר ממנו ושחייב שמירה. הניתוק הזה גורם לילד לחוות נטישה מדמות משמעותית בחייו, והוא נצמד עוד יותר להורה המגדל, כי הוא מפחד לאבד גם אותו.
"העובדים הנמצאים במרכזי הקשר עובדים קשה כדי שזיק הקשר האחרון בין ההורה לילד לא יינתק, אבל אין בכך כדי לבנות קשר משמעותי. הם רואים מספר רב של משפחות בו בזמן. כל עוד הם הכלי היחיד שמחזיק את הקשר, אז ודאי שאין ביכולתם לחולל מהפכות ולהביא לריפוי.
"אני מאמינה שחלק מעובדי מרכז הקשר צריכים להיות מטפלים משפחתיים, שיכולים לתת טיפול בזמן אמת. הטיפול צריך לכלול מעת לעת את שני ההורים, כדי ששני ההורים יהיו מעורבים בתהליך הקשר ובהתפתחותו, מה שיסייע בעתיד לבניית קשר מיטבי גם מחוץ למרכז הקשר".
זוהר רייך מבקרת את המערכת, שאינה פועלת למיגור תופעת תלונות השווא, ולא פחות מכך את עורכי הדין, שבוחרים ללבות את האש בין בני הזוג. "כדי למנוע ניתוקים והפניות שלא לצורך למרכז קשר, על המערכת להגיב במהירות ובזמן אמת. אני חושבת שמרבית הבעיות היו נפתרות אם מערכת המשפט היתה מפעילה סנקציות קשות נגד הורים מסיתים, שמשתמשים בילדים למניעת קשר ואי קיום הסדרי ראייה".
לדבריו של קופל אליעזר, הצעד הראשון שצריך להינקט במרכזי הקשר הוא פתיחתם לעיניים הציבוריות. "מרכזי הקשר צריכים לעבור נורמליזציה. בסיטואציה שנוצרה במרכזי הקשר כפי שהם היום, אין שום דבר נורמלי. בתקציבים המוזרמים למרכזי הקשר, ניתן בהחלט להפוך אותם למרכזים טיפוליים, לימודיים וחווייתיים לכל המשפחה. במקום עובדים סוציאליים ובנות שירות לאומי, שנמצאים שם היום על מנת לפקח על באי המרכז, הייתי ממנה צוות טיפולי המורכב מפסיכולוגים קליניים, עובדים סוציאליים קליניים ופסיכותרפיסטים".

יום הולדת עצוב במרכז

את יום הולדתה השביעי של בתו חגג גילי במרכז הקשר. הם היו רק שניהם, לבד. באופן חריג איפשרו לו העובדות הסוציאליות לצלם ולתעד את יום ההולדת. היא בת 12 היום, חמש שנים לא ראה גילי את הסרטון, והצפייה המחודשת בו מנפצת אותו לרסיסים.
זו המסיבה העצובה ביותר שראינו מימינו. בלונים צבעוניים פזורים על רצפת חדר מרכז הקשר, וצלחות מלאות בממתקים שהילדה הכי אוהבת מונחות על השולחן הקטן, לצד כמה עוגות יום הולדת. אף אחד מבני משפחתו של גילי לא הורשה להצטרף, ודאי שלא חברים מכיתתה של הילדה.
פרץ של אהבה כלפי בתו מביא את גילי לחבק אותה. חיבוק קטן. חיבוק שנקטע מהר בשל מבטיה החודרים של העובדת הסוציאלית המפקחת עליהם.
"אחרי מסיבת יום ההולדת הזאת לא ראיתי את הבת שלי במשך שלושה שבועות", הוא מספר. "העובדות הסוציאליות טענו שזה הציף אותה רגשית, ושצריך לתת לה זמן להירגע. הרגשתי שאני עומד למות. באיזשהו שלב החלטתי לשבת ליד מרכז הקשר ולא לזוז משם עד שיסכימו לחדש בינינו את המפגשים, ואחרי כמה ימים, זה מה שקרה.
גילי המשיך לפגוש את בתו במרכז הקשר במשך חצי שנה, "עד שהביקורים הופסקו, כשכבר לא נשארו להם תירוצים להשאיר אותי שם, וכשלאמא נהיה קשה להביא את הילדה בכל שבוע. פתאום, אחרי כמעט שנתיים, הסיוט נפסק. בבת אחת, בלי תמיכה, בלי טיפול על הנזק שנגרם, ככה ביום בהיר אחד. פגעו וברחו, והשאירו אותי להתמודד עם הנזק.
"המדינה הכניסה אותי למרכז הקשר בלי סיבה, והיא צריכה לשלם על מה שהיא עשתה לי ולבת שלי. אני עדיין מפחד לפעמים לחבק אותה, כדי שלא יגידו שאני נוגע בה בצורה לא הולמת, והיא נרתעת גם מחיבוקים מאנשים קרובים כמו סבא וסבתא שלה. למזלי, הקשר בינינו היום חזק ונפלא. אף אחד לעולם לא יוכל להפריד בינינו יותר. אבל אחרי כל מה שעברתי, אני מרגיש שנותרתי אדם נכה".
*   *   *

תגובות

משרד הרווחה: "לנגד עיני העובדים הסוציאליים עומד רק שלום הילדים"

ממשרד הרווחה נמסר בתגובה: "מרכזי הקשר אינם הבעיה, הם הפתרון. פתרון חשוב לבעיה קשה שעולה סביב היכולת לנהל חיי משפחה נורמטיביים ככל שניתן ובמסגרת המגבלות, לטובת הילדים שהוריהם נמצאים במערכת גירושים קשה וסבוכה. מערכת שלעיתים נעשית, למרבה הצער, על גבם של הילדים.
"משרד הרווחה, באמצעות העובדים הסוציאליים בכלל והעובדים הסוציאליים במרכזי הקשר בפרט, ימשיכו לפעול ולעשות למען אותן משפחות הנקלעות לסכסוכים קשים ומרים, ולהיות אלה שניצבים בחזית הלא קלה הזאת, כשלנגד עיניהם עומד אך ורק שלומם וביטחונם של הילדים.
"התחושה העולה מפנייתכם היא כי כל כוונתכם לבקר ולתקוף את המערכת כולה, בשם אותם הורים בודדים. משרד הרווחה אינו חושש מביקורת, וטבעי שבתוך העשייה הרבה של שירותי הרווחה עלולות להיות גם שגיאות, אולם אנו מתייחסים אליהן ופועלים לתיקונן".
מדוברות בתי המשפט נמסר: "החלטות בתי המשפט למשפחה בנושאים הנוגעים למפגשים בין הורים המנהלים הליכים בבית המשפט ובין ילדיהם, ניתנות לאחר בחינת מכלול הראיות והנסיבות הנוגעות לתיק הרלוונטי. על פי רוב נעזרים בתי המשפט למשפחה גם בתסקיר שעורך פקיד סעד, הכולל עובדות, התרשמויות מקצועית, חוות דעת והמלצות. בית המשפט עשוי לקבל באופן מלא או חלקי את המלצות הפקיד, לבקש חקירה נוספת, או לדחות את המלצות פקיד הסעד לחלוטין.
"בנוסף, עשוי בית המשפט להורות לפקיד הסעד להמשיך בהתערבות בשיתוף עם עובדים סוציאליים, עובדי סמך מקצועיים ואחרים, כדי לסייע בהסדרה וקיום קשר בין הילדים והוריהם. מטרתם של מרכזי הקשר היא לאפשר מפגש מוגן ומפוקח בין הורה ובין ילדו. כל אימת שצו בית המשפט אינו מכובד, רשאי הצד הנפגע לפנות לבית המשפט שנתן את הצו".
קישורים:

מכון שקד לפסיכולוגיה בבעלות קצינות הלכלוכים סיון צמח וענת שמואלי שכירות עט של פטרונן משרד הרווחה

מכון שקד לפסיכולוגיה בבעלות קצינות הלכלוכים סיון צמח וענת שמואלי שכירות עט של פטרונן משרד הרווחה

מכון שקד בבעלות סיון צמח וענת שמואלי מקבל מפטרונו משרד הרווחה סך 8700 ש"ח על כל חוות דעת 'מוזמנת' אליו נשלחה משפחה מטעם הרווחה. מדובר בחוות דעת ומכתבים הכתובים בשפת ביבים שאינה מכבדת את המכון ואת הצדדים להליך.

שכירות העט סיון צמח וענת שמואלי, מציגות עצמן כפסיכולוגיות 'המאמינות בדיאלוג מקצועי'. דא עקא, שמואלי וסיון הינן בעלות מכון פרטי המשמשות כשכירות עט ופועלות בתמורה לבצע כסף.

מכון שקד ביצע בפעם השנייה  מעשים פסולים האסורים על-פי דין והגיש בחוסר סמכות, מבלי שמונה מי מאנשי המכון על-ידי בית המשפט, ובלא שהמכון צד להליכים בתיק בית המשפט מכתב הזוי ומשמיץ כלפי אמא. צמח ושמואלי הביעו עמדתן המוקדמת על האמא בטרם נפגשו ו/או שוחחה עימה, מסרו מכתבי השמצות ולשון הרע כלפי האמא תוך הוצאת דיבתה רעה – הן לבית המשפט והן למשרד הרווחה, וכל זאת שעה שהם אמורים לבצע אבחון מקצועי וליתן חוות דעת אובייקטיבית ונטולת פניות.

אין ולא יכול להיות ספק: פעולות אלה מצביעות על התנהלות לקויה וחמורה ובלתי מקצועית תוך ניגודי עניינים חמורים, ומכאן פסלותם לקבל מינוי לביצוע אבחון. מדובר במכתב הזוי, מופרך וחסר יסוד, ומטרתו הינה בעיקר להפוך את היוצרות ולמנוע מהאמא להגן על זכויות ילדיה המופרות מזה חמש (5) שנים, כשנותקו מאמם תוך עוולה חמורה. סמכויות פקידות הסעד תמו ביום 13.11.13. הן לא הגישו בקשה לחדשם ובית המשפט לא הרחיב סמכויותיהן. מכון שקד הידוע בליקויים קשים בהתנהלות כפי שאלה התגלו בפעילותם בעבר בשורה של מקרים.

דברי הבלע והכפשות מכון שקד הינם משוללות כל בסיס משפטי ועובדתי, ואין בהן שמץ יסוד. התנהלות מנהלות המכון מופרכת והזויה וגורמת נזק חמור לאמא המנותקת בעוולה חמורה 5 שנים מילדיה ללא קביעת הסדרי ראיה.

מכתב מכון שקד נמצא בתיק תמ"ש חסוי של האמא בניגוד לדין. בלתי מתקבל על הדעת כי מכון המעיד על עצמו כמכון מקצועי ישגר מכתב משמיץ, בפעם השנייה, בניגוד לדין ובשפת ביבים שאינה מכבדת את המכון ואת הצדדים להליכים, ו"יורה" לבית המשפט למנותו "כמומחה" כאשר מהעולה במכתב ההשמצות הוא איננו ראוי לבצע שום אבחון ובוודאי שלא לילדי האמא.

לא יעלה על הדעת שמכון שאינו צד בהליך בתיק משפחה חסוי!!!, לא ביקש היתר מבימ"ש להגשת מכתב לתיק חסוי, וגם לא קיבל היתר להגיש מסמך לתיק תמ"ש חסוי, "יציע" את עצמו "כמומחה" ידרוש לעצמו מינוי וחסינות, וזאת בטרם בוצע הליך חוקי ומסודר שיאפשר בחירת מומחה מתוך רשימת מומחים המקובלת על בית המשפט.

יודגש שוב: הפסיכולוגיות-המנהלות של מכון שקד מעולם לא פגשו את האמא, לא שוחחו עימה, ולמרות זאת כתבו דברי בלע נגד המבקשת, גיבשו דעה מוקדמת נגדה, ופעלו כדי לשלול ולרמוס את זכויותיה כאילו לית דין ולית דיין.

האמא פנתה בבקשה לקבל את הגנת בית המשפט מפני רמיסת זכויותיה – הפעם על-ידי מכון שקד ואנשיו – תוך שימוש במכתבי הכפשות מזעזעים המוגשים לבית המשפט משל מדובר ב"ספרייה עירונית" ובמקביל מופצים לגורמים נוספים, וזאת בניגוד לחוק הגנת הפרטיות, בניגוד לחוק איסור שון הרע ובניגוד לסעיף 68א' המחייב ניהול בתיקי משפחה בדלתיים סגורות.

קצינות הלכלוכים סיון צמח וענת שמואלי - הפצת מכתבי שיטנה לבית המשפט משל מדובר בספריה עירונית
קצינות הלכלוכים סיון צמח וענת שמואלי – הפצת מכתבי שיטנה לבית המשפט משל מדובר בספריה עירונית

קישורים: